בכל דיון אתי על עקרונות מוסריים נטענת הטענה כי לא ניתן לקבוע מה מוסרי ומה לא, שכן מוסר הוא תלוי תרבות. במקומות מסוימים, לדוגמה, נתפשת הפונדקאות כמעשה לא מוסרי של ניצול גוף האישה, במקומות אחרים היא נסבלת, ובמקומות אחרים היא נתפשת כפעולה שיש בה יסודות אלטרואיסטיים מצד האישה המוכנה להיות פונדקאית. דוגמה זו, ואין ספור אחרות כמוה, מהוות בסיס לטיעון כי לא ניתן לקיים דיון מוסרי ראוי, גם אם נקבל את העקרון שניסח קאנט בדבר היות ההתנהגות המוסרית עומדת במבחן הראציונליות.
ברם, על אף שלא ניתן להכחיש את תלות המוסר גם בתרבות – ישנם יסודות מוסריים בסיסיים, שהם אוניברסליים, לא תלויי תרבות, ולא תלויי תקופה. העיקרון היסודי ביותר הוא מה שהעמיד הלל הזקן כיסוד התורה – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", שהוא עיקרון נכון בכל הקשר ובכל מצב. כמובן, כמו כל ערך, אף היסוד הזה עלול להיות מוגבל מעצם קיומם של ערכים מוסריים אחרים, אולם הוא עצמו נצחי, לא תלוי תרבות, ולא תלוי מצב.
עיקרון שני הוא החובה להשיב טובה תחת טובה. גם כאן, מדובר בעיקרון מוסרי בסיסי, שאינו תלוי תרבות, ואינו תלוי תקופה. אחד הסיפורים המקראיים המממשים את העיקרון הזה הוא סיפור הצלת רחב הזונה ביריחו. היא עשתה טובה גדולה למרגלים ששלח יהושע לרגל את יריחו, וכתמורה לכך ביקשה וגם קיבלה הגנה מיוחדת, לה ולמשפחתה, וכך הם ניצלו מהתוצאות של כיבוש יריחו. גם אם המניעים של רחב לא היו טהורים, גם אם זו הייתה פרנסתה, גם אם עשתה זאת כדי לקבל טובות הנאה – לא היה ניתן להתכחש לפעולה ההרואית שעשתה, ולפיכך צבאו של יהושע גם קיים את ההבטחות ומימש את הצלתה לאחר כיבוש יריחו.
האין מקרה זה דומה דמיון גדול מאוד למקרה של אותו פלשתינאי שהציל את ילדיו של הרב מיכאל מארק בפיגוע שבו נרצח? האם לא קיימת חובה לדאוג לו, לאחד אותו עם משפחתו, ולמלא אחר הצו המוסרי המובהק של השבת טובה תחת טובה? לא זו בלבד שהדבר מתחייב מבחינה מוסרית – יש בו גם תועלת גדולה. כשאנו רוצים לעודד התנהגות הומניטרית, ואנושיות גם כאשר מדובר ביחסים בין אויבים – לא ניתן לעשות
זאת כאשר אנו מניחים למי שעשה כן לשקוע בתהומות הנידוי והריחוק, הפירוד ממשפחתו ועליבות החיים. שילוב הערך המוסרי של השבת טובה, יחד עם התועלת המרובה ביצירת אווירה של סיוע אנושי לנפגעים – מחייב אפוא לדאוג לאותו אדם, ולהעניק לו את שאנו מסוגלים לעשות.
צריכות להיות סיבות טובות, מרחיקות לכת, כדי להתכחש לחובה הזו, שכאמור – היא לא נאמנה למוסר אלא גם לחכמה ולהתנהלות החיים. הקו הנמשך מימי רחב הזונה ביריחו למקרה הזה הוא כל כך דומה, עד שנכון גם ללמוד מסיפורי יהושע את ההתנהגות הראויה במצבים אלה.
לקריאה נוספת:
- מה בין אתיקה למוסר?
- מהו היסוד של האתיקה? מבט אתי לפרשת “שמות”
- הכרת טובה: נימוסים או חובה מוסרית? מבט אתי לפרשת “צו”
