התמונה המובהקת ביותר המבטאת את המקום בו אנו נמצאים ביחס לתודעת השואה, היא של הנער והנערה הסוערים בטלטלה נפשית עמוקה במחנה ההשמדה אושוויץ, עטופים בדגל ישראל, ונרגשים עד עמקי נשמתם. תמונה זו מבטאת את מה שאנו חשים כלפי הווייתנו.
כבר במגילת "איכה", תיאר המקונן את האכזבה הגדולה שלו מאומות העולם: "עודנה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל, בציפיתנו ציפינו, אל גוי לא יושיע" (איכה ד, ז). אף אחד לא ייחלץ לעזרתנו וקיומנו אינו יכול להתבסס על אומות העולם. מדינת ישראל היא המהווה את המענה העמוק לשואה.
הדגל המיוחד הזה מבטא דברים רבים: את האמירה שלנו שביטחוננו חייב להתבסס על העשייה שלנו בהקמת מדינת ישראל; שאין אנו ממשיכים את הזהות של מי שניתן להורגו ולרוצחו, אלא עומדים על שלנו בעזרת שמים ונלחמים; שהעמים שביקשו את רעתנו חוזים בשגשוגה של המדינה – ובהיותה מקור הזדהות עמוק של הדורות שהיא מצמיחה. מדינת ישראל מהווה מענה עמוק לשטניות של העומדים לכלותינו.
מארץ נטושה למדינה בפקק
מבחינה זו, האירוע הבינלאומי העוסק בשואה הוא חלק גדול מהניצחון. פעמים רבות חשבתי על העונש הראוי לנאצים ולעוזריהם. במקום להוציאם להורג או לאסור אותם, הייתי בונה מגדל גבוה ומושיב אותם שם כדי שיסתכלו סביב-סביב, וייאלצו לחזות בפלא הגדול של תקומת ישראל, הצלחותיה הגדולות של המדינה – וההתרחשות הגאולית המתחוללת לנגד עיניהם.
המציאות תטיח בפניהם את העובדה שלא רק שלא הצליחו, אלא שהם אילצו אותנו לשנות את פני ההיסטוריה ולחולל כאן בארץ את הפלא הגדול, בעזרת שמים. הם היו רואים לדוגמה את פקקי התנועה הקשים – אך לגביהם זו הייתה סטירת לחי, כיוון שמארץ נטושה הפכנו לארץ פקוקה – וגם זו צורה להסתכל על המציאות.
תנועה נוספת שצריכה להתחולל מכוחה של תודעת השואה היא הפעילות המתמדת למניעתה מלכתחילה. זו שאינה מבוססת על כוחה של מדינת ישראל, אלא פונה לאפיקים אחרים של ההתמודדות עם הפשיזם והנאציזם.
דברו אליי בדמוקרטית
תורת ישראל מלמדת אותנו כי ישנן דרישות מוסריות מכל הברואים בצלם. הרבה לפני שהוקם עם ישראל עוסקת התורה בחמס ובהשחתה שהביאו למבול; בעוונה של סדום ובאנשיה הרעים וחטאים לה' מאוד; בפגיעה החמורה במהגרים על ידי פרעה ואבימלך הלוקחים את נשותיהם של המגיעים לארצם, ועוד ועוד.
בעולם שבו אנו חיים, האפשרויות למוסס את התחוללות התהום הנוראה נמצאת בשפה הדמוקרטית, בשמירה הקפדנית על זכויות האדם, בתקשורת החופשית החושפת את המציאות ואיננה מאפשרת להתעלם ממנה, בחופש המחאה וההפגנה, באמונות אתיות בינלאומיות ועוד.
אמנם אסור לנו להשלות את עצמנו שניתן לסמוך על כל אלה ביום צרה, אך בד בבד התמונה אינה בינארית. עקרונות אלה מסוגלים להיטיב את העולם. בסופו של דבר, כשאנו משווים לדוגמה את מספר הנרצחים במחצית הראשונה של המאה ה-20 מול המחצית השנייה – אנו למדים את שאכן לא ניתן לסמוך על כל אלה, אבל הם כן קידמו את העולם.
ואם מנהיגי העולם המתכנסים יעצימו עוד את היסודות השומרים על צלם אלוהים שבאדם ומכירים בחירותו ובחופש שלו, וכל אחד יתקדם מהמקום שבו הוא נמצא (שכן אינה דומה רוסיה לארצות הברית) בהסכמה כללית בינלאומית – אף זו תהיה תנועה שצומחת מאפר השואה, ומסייעת בכך לתקווה שחס ושלום לא נפגוש את התהום הזו שוב.
לקריאה נוספת:
