אחת הסוגיות הבוערות הנוגעות לעבירות מין היא חזרתו של הפוגע לקהילה לאחר שריצה את עונשו. לפני כמה ימים שוחרר מהכלא אברהם לשם, תושב קצרין שהורשע באונס ילדה בת 4 וחצי מחוץ לבית כנסת בירושלים.
בית המשפט אמנם הוציא נגדו צו הרחקה זמני האוסר עליו להתקרב לילדים, אבל התושבים במועצה המקומית קצרין חוששים בכל זאת משובו של עבריין מין ליישוב. הם צודקים לחלוטין, אך המענה לתביעתם מסובך מאוד.
עבריין מין אכן אינו שכן ראוי. הוא מסוכן. בעיקר אם ברור לחלוטין שהוא עדיין בקבוצת סיכון ושום הערכת מסוכנות לא קבעה אחרת. הילדים שלנו הם האוצר הגדול ביותר, ואסור לנו לסכן אותם. מי שחטא, ובעיקר מי שעשה זאת שוב, צריך לדעת כי מקומו היציב והבטוח על האדמה התערער, והוא לא יוכל למצוא מנוח לכף רגלו עד שסכנתו לא תהיה קיימת עוד.
אך מדוע אין מענה לתביעה זו?
כי לא קבענו בחוקי המדינה שמי שפגע בילדים נידון למאסר עולם, ללא אפשרות חנינה; כי השיטה המשפטית הקיימת היום היא שמי שריצה את עונשו – אינו ממשיך להיענש על כך (הביטוי "שילם את חובו לחברה" הוא ביטוי רע. הוא לא שילם ולא לחברה, אבל הוא כן נענש); לא זו בלבד, אלא שאנו במאבק נגד מעצרים מנהליים, ובדומה למעצרים מנהליים – איסור מגורים במקום מסוים בגלל סכנה עתידית אינו קיים בשיטה שבה אנו חיים.
אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אבל כל עוד מציאות זו קיימת – אנחנו בבעיה גדולה מאוד: איפה כן אפשר שעבריין מין שהורשע ונענש – יגור? איך לא הופכים מקומות מסוימים לערי מקלט? איזו קהילה כן צריכה להסתכן, והאם אנונימיות בעיר גדולה אינה מסוכנת יותר?
כל עוד אין לנו פתרון לכך, צריך לבחור בדרך האופטימלית, אף על פי שאינה מושלמת.
דרך זו היא עין מלווה ופיקוח מתמיד על אותו עבריין נפשע ומאוס. הוא צריך לקבל כללים ברורים – אסור לו ליצור קשר עם ילד כלשהו; הנהגת הקהילה צריכה לקבוע מפקחים שיפקחו עליו, ועל כל התנהלות והתניידות שלו; צריך להזכיר לילדים כי אין לאדם כלשהו רשות ליצור איתם מגע פיזי, משום סוג ובשום צורה; צריך לחשוב מראש על נקודות תורפה נוספות כדי להציב את הפתרונות לסוגיות האלה, ועוד ועוד.
כל זה בכיוון המניעתי, במסגרת מה שאפשר. זה לא מה שהיינו רוצים. נכון היה לעשות תהליך טיפולי ממוקד ועוצמתי, ואיסור מוחלט על שיבה ללא עמידה בהערכת מסוכנות.
אנחנו חייבים להגן על ילדינו ועל עצמנו מפני הפשע הנורא הזה, וככל שנעשה זאת בצורה חד־משמעית ובלתי מתפשרת כך נצליח יותר במניעה מלכתחילה של פגיעות אלה. יידע כל אחד שמעבר לעונש שיקבל ממערכת המשפט – קהילה תרדוף אותו ומשפחתו תשלם מחיר בעל כורחה, כי שלום ילדינו הוא המחויבות הראשונה שלנו.
מאמר זה פורסם לראשונה ב"ישראל היום" – קישור.
