בענייני דת ומדינה צריך לחזור ליסודות הבסיסיים ביותר: החלום והחזון מכוונים לכך שכל עם ישראל ייכנס בברית השבת, וישמור את השבת במלואה, בקיום של בחירתו החופשית.
המדינה אינה קובעת דבר לגבי מעמדה ההלכתי של השבת. את המעמד ההלכתי של השבת קובעים שומרי שבת. המדינה אינה קובעת דבר לגבי מעמדה ההלכתי של ברית המילה. את המעמד ההלכתי הזה קובעים מקיימי ברית המילה ופוסקי ההלכה הקובעים את הלכותיה. יש אין ספור תחומים של הלכה שהמדינה אינה צד בהם: היא לא אוסרת על יבוא שעטנז, ולא אוסרת אכילת שרצים וכדו׳. גם בענייני שבת – הדיון הוא בשאלה במה המדינה תתערב ובמה לא. על כן, צריך להפסיק עם הדמוגוגיה בדבר היות אדם יותר בעד ההלכה או פחות בעד ההלכה. לא ההלכה עומדת לדיון. המדינה היא זו שעומדת לדיון.
שתי דרכים עומדות בפנינו: ראשונה בהן היא העימות הכוחני, המותנה בכוח הפוליטי, והרצון המתמיד להרחיב את התערבות המדינה בשאלות הכשרות, הגיור, הרבנות, הנישואין וכדו׳. לשימוש בעוצמה הפוליטית יש יתרונות רבים, ובעיקר ביצירת הנורמות הבסיסיות בחברה. בשל כך, יש מקום מסוים ומוגבל לחקיקה הדתית. ומדוע מסוים ומוגבל? בשל שני החסרונות היסודיים הנמצאים בו. ראשון בהם הוא חוסר החשיבות של שמירת שבת מכוחה של הכרעה פוליטית, שכן את מצוות התורה צריך לקיים כי הקב״ה ציווה אותן, ולא כי יו״ר הכנסת חתם על חוק; השני – תופעת הבומרנג השנאה והריחוק משבת. יש קשר הדוק בין המאבק הכוחני על השבת והפעלת כוח פוליטי למענה, ובין מה שנעשה בחודשים האחרונים בתחום חילול השבת הציבורי. עוצמה פוליטית לכיוון אחד מפעילה עוצמה פוליטית לכיוון שני. למאבקים על החוקים השונים יש גם תוצאות שליליות מאוד. מוטל עלינו לבדוק כמה יהודים היא קירבה לשמירת שבת או למצוות אחרות, וכמה הרחיקה ח״ו. בדיקת המאזן הזה עלולה לגלות כי אנו טועים בדרך.
דרך שניה היא החתירה להסכמה. הסכמה כי המדינה כמדינה לא תחלל שבת; הסכמה כי המדינה לא תתערב בחילול השבת של היחיד. אנחנו לא רוצים ולא יכולים להסכים לחילול שבת, אבל בהחלט רשאים (וכאמור – עושים זאת באין ספור נושאים הלכתיים אחרים) לומר שאנו מבינים כי המדינה לא תתערב בכך. בכך אנחנו לא מתפשרים על התורה חס ושלום, אלא על שאלה אחרת: מה יהיה רוחב ההתערבות של המדינה. הסכמות אלה תפנינה את הדרך לעבודה הרוחנית האמיתית: הזהות היהודית לא תיקבע על ידי חוקי המדינה, אלא על ידי עבודתם המתמדת של לומדי ולומדות התורה, המפיצים את בשורתה במסירות נפש, כשהמאור שבתורה הוא הדובר. המחלוקת תהיה על נושאים שבאמצע, וכאן יהיה צורך בשפה של הסכמות, וויתור ופשרה. לא על ההלכה. על השאלה במה ״המדינה תתערב ובמה לא.
המינוח ״מאבק על זהותה היהודית של מדינת ישראל״ צריך דיוק וכיוון. אם הכוונה היא להעצמת החקיקה הדתית – התוצאה כנראה תהיה הפוכה. אנו רואים לנגד עינינו כיצד הניסיונות לעשות דברים בחקיקה – שבת, כשרות, גיור, רבנות ראשית וכדו׳ – משיגים את ההפך. לעומת זאת, אם הכוונה היא להגיע להסכמות רחבות – זו תופעה מבורכת. באופן פרוכסלי – לעתים דווקא המדברים בשבת העצמת הזהות היהודית של המדינה גורמים לתוצאה ההפוכה, לדאבון הלב.
אך בעיקר, תזכורת מתמדת: את זהותם היהודית יקבעו היהודים על ידי העולם הרבני ומלמדות התורה, העולם התורני, העולם התרבותי, העולם הספרותי, וכל הכלים האחרים פותחי השערים שלא בכוח הפוליטי. רבים מאתנו כל כך עסוקים בפוליטיקה המפלגתית עד שהם מסירים מעצמם את המשימה הגדולה המוטלת עלינו. ברית הקודש של עם ישראל עם השבת ושאר המצוות תמומש במחויבות הנובעת מתוך הזהות היהודית עצמה, וזה לא יושג בחקיקה מקיפה כי אם במאור שבת.
ועוד הערה קטנה ענקית – מדינה יהודית חייבת להתאפיין, כמו שכתבו הנביאים כולם, בראש ובראשונה בצדקה ובמשפט, בראיית הגר היתום והאלמנה, בהגדרות מחמירות יותר של לשון הרע והלבנת פנים, ובעוד עניינים מעין אלו. את זה חייבים להוביל, בהתנהגות מוסרית, בתמיכה בכל הגורמים הנאבקים בשחיתות שלטונית, בחסד ובצדק, כחלק הראשון של החקיקה הדתית.
לקריאה נוספת:
