האם נוטשי אמונת אבותם הם שהקימו את התנועה הציונית או שדווקא נאמני המסורת והדבקים במצוות הם שעשו זאת? המחלוקת הזו מתפרצת מידי כמה שנים. המחלוקות על דרכה של מדינת ישראל בהווה, ועל דמותה של החברה הישראלית במציאות הנוכחית, גולשות עד מהרה לוויכוחים עמוקים יותר, ולתביעה ל"בעלות" על התנועה הציונית ועל התהליכים שהביאו להקמתה של מדינת ישראל. ככל דיון היסטורי – הרבה מאוד תלוי בנרטיב שכל צד מספר, בהבלטת עובדות מסוימות ובהסתרת אחרות, ואין אופק של ממש לשכנע האחד את השני, בשל נקודות המוצא השונות.
אלה מביאים ראיות לשיטתם ואלה לשיטתם. אלה מציינים את העליות השונות שהתרחשו הרבה לפני הופעת הציונות – עליית תלמידי הגר"א ועליית תלמידי הבעש"ט, ובתקופות קדומות יותר עליית רמב"ן ואחרים; את ההתמדה באמירת התפילות המדברות על השיבה לציון, בכל יום חול ובמיוחד בעת מועד: "והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם"; את העובדה שהמושבות הראשונות היו מושבות שהיו נאמנות לתורה ולמצוות, שבת נשמרה ברשות הרבים הציבורית וכדו'; את הצומות על החורבן שלא איפשרו נתק מההיסטוריה הקדומה שלנו, והם אלה ששימרו את חזון השיבה לארץ, ובלעדיהם לא היה בסיס לתנועה הציונית; את העיסוק המתמיד במצוות התלויות בארץ; את הציפייה לגאולה ולמשיח ועוד ועוד.
ואלה מביאים ראיות לשיטתם: כל האמור לעיל שימר את הזיקה לארץ ישראל אך לא ליישות לאומית מדינית; מנהיגי הציונות היו אנשים שלא היו נאמנים לשמירת תורה ומצוות במובן הפשוט של המילה; מחשבה ופעילות להקמת יישות לאומית פוליטית היא חלק בלתי נפרד מההשכלה ומהחילון, ולא תפסה מקום במחשבה הדתית כלל ועיקר; חלק גדול מהעלייה לארץ ומהפעילות בה נבע מנטישה של החברה הדתית; אלטנוילנד ומדינת היהודים שעיצבו את הציונות אינם ספרים דתיים וכלל ועיקר; התנועה הציונית ניפצה את הציפייה לימות המשיח ופעלה במסגרת ריאלית ממשית ועוד ועוד.
לאמתו של דבר איני מבין את הוויכוח, ומה מונע מאתנו להסכים עם שני הצדדים. מפני מה יש צורך להאדיר את עצמך בלבד, ולעשות מאמץ להקטין את הצד השני. אכן, התנועה הציונית התברכה משתי הזרועות האלה, וכל אחת מהן תרמה את חלקה, לא רק במישורים פילוסופיים, כי אם בהתבוננות ריאלית לחלוטין. התנועה הציונית לא הייתה קמה בלי התפקיד העצום שמילאה הדת לאורך הדורות, והעולם הדתי לא נראה בשל ליישם מחשבה פוליטית לאומית מעשית בלי הציונות החילונית. איני מבין את הצורך לראות באחת מהן את חזות הכל, ואיני מבין את המוטיבציה למחוק את המשמעות הגדולה של הצירוף הגדול. מבחינה זו, פרשיות השבוע, המבטאות באופן חד את ממד השבטיות בעם ישראל, מסוגלות לעצב תפיסת עולם פשוטה, שבה ישנו מרכז אחד – המשכן, ושבטים שונים האחד מהשני באופן משמעותי סביב לו, וכולם פועלים. התורה מדגישה בדרכים רבות את הצורך בשנים-עשר שבטי ישראל, ואת ההכרה כי על אף ההבדלים הרבים – יש צורך בכולם. כך כתב הנביא בספר מלכים: "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ".
אמת הדבר שלשבטיות היה גם מחיר. הקורא בתנ"ך ומנסה למנות את מספר ההרוגים במאבקים הפנימיים בתוך עם ישראל – נחרד. בין כאשר הוא קורא בספר שופטים ובין כאשר הוא קורא בספר מלכים. על כן, העובדה שאנו נמצאים במציאות של שכחת השבטים היא מציאות מבורכת, והיא מהווה מעצור משמעותי מפני גלישה מסוכנת יותר מאשר המציאות המפולגת שמועצמת בימים האלה גם בלעדיה. אבל הרעיון היסודי של שבטיות – שהתרומה הגדולה לדמותה המלאה של האומה יונקת מכיוונים שונים, ובשל כך טיב השיח צריך להיות כיצד כל צד מביא את הברכה שבו יכול להילמד היטב מפרשיות השבטים. במקום להיאבק על הבכורה אפשר לשתף פעולה.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
