האם אנו יודעים לשמוח גם על מה שלא התממש במלואו? האם על אף הפער הגדול בין הציפיות והאפשרויות שהיו קיימות ובין מה שאירע בפועל – אנו מסוגלים גם להצטער וגם להודות ולהלל על השפע הגדול שזכינו בו? שאלה זו עלתה במלוא עוזה בפרשת השבוע, ויש בה מסוגלות להשפיע על כל אורח חיינו, ועל תפישותינו בחיים.
מה נותר בזיכרון מהיום השמיני? תשומת הלב ניתנת בדרך כלל לאש הזרה שהוקטרה ביום הזה. אש זרה זו גרמה לכך כי האור העצום של המשכן לא יתגלה, וכי מה שהיה יכול להתרחש במלוא עוזו – הומר בהתגלות נמוכה יותר. דברים אלה יבואו לידי ביטוי בתחילת פרשת 'אחרי מות', בה נאמר כבר בפתיחה "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". לא את כל המשמעויות אנו מבינים, אולם ניתן להבחין כי מדובר בהרחקה כפולה: הן בעובדה שלא יבוא בכל עת, והן בעובדה שהכניסה תהיה עם ענן קטורת, אותו אנו מכירים היטב מעבודת יום הכיפורים. לא זו בלבד, אלא שאסון כבד התרחש – מות שני בני אהרון, ותגובתו המופלאה של אהרון הכהן "וידום אהרון", שהיוותה השראה גדולה לקהל מאמיני ה' לאורך הדורות.
ואף על פי כן, נחנך המשכן. ואף על פי כן, זכינו מיום זה והלאה, במשך מאות רבות של שנים, בהשראת שכינה שנמצאת בתוכנו, נודדת עמנו במדבר, זוכה למנוחה במשכן שילה במשך 369 שנים, ולנחלה בהר בית ה' במשך 410 שנים, ובעוד מקומות לתקופות קצרות; ואף על פי כן, מיום זה והלאה יש לנו מקום לבוא לפני ה', לעבוד אותו בשמחה, לשלם את נדרינו בחצרות בית ה', ולהיראות בפניו בשלוש פעמי רגלינו. יום חנוכת המשכן הוא יום גדול לדורות, וכשאנו מודעים לכך – הלב מתמלא באושר רב ובהכרת תודה.
דברים דומים אירעו בבית שני. הוא היה רחוק מאוד ממה שאופק הנבואה בישר שהוא אפשרי, וחכמינו לימדו שליבו של המקדש לא היה קיים, וקודש הקודשים היה למעשה ריק: "…אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים" (יומא כא ע"ב). נביאי בית שני היו צריכים להתמודד עם תחושה זו: חגי הנביא נפגש עם זוכרי ימי בית ראשון: "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן, וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה, הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם" (חגי ב, ג), וכן זכריה הנביא: "…כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י). ואף על פי כן, זכינו במקדש שני במשך 420 שנים, שהיה מרכז לעבודת ה', לעליה לרגל, ולשמחת המועדים.
ואנו, בדורנו, נמצאים במבנה רוחני דומה. אנו רחוקים ממה שרצינו שיהיה. היו לנו ציפיות אחרות ממה שאמור היה להתרחש לפי דעתנו. מהלך העניינים נראה קטן מול מה שהבנו לאורך הדורות מדברי הנבואה ומאמירות חכמים על ידי הקץ המגולה.
ואף על פי כן – שמחה גדולה לנו על מה שזכינו בו. ההתבוננות בעין טובה, ואי-הבוז ליום קטנות, כי אם חיים בתודעה מתמדת שאינה שוכחת באיזה בור תחתיות היינו, והיכן אנו נמצאים עתה – היא ההדרכה הראויה לעולם רוחני, שאינו מתעלם מהחיסרון ומהפערים, ובד בבד אינו מונע עצמו מלראות את כל הטוב ואת השקפת הקב"ה על עם ישראל לטובה.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
