לא הייתי רוצה לרגע לעמוד במקומה של משפחה שנפגעה כתוצאה מטיפול רפואי כלשהו, בעיקר אם הפגיעה הזו נעשתה ברשלנות. מדובר בכאב עצום על אפשרויות בחיים שנגדעו ועל הזדמנויות שלא תשובנה; לפגיעה הזו עלולה להיות משמעות כלכלית מרחיקת לכת, והמשפחה מוצאת את עצמה חסרת אונים מול ההוצאות העצומות החדשות; תחושת התסכול שמעשיהם השגויים או הרשלנים של אחרים הביאה לתהום היא מהקשות ביותר הקיימות; ישנה גם תחושת אחריות – אחריות כלפי נפגעים עתידיים שיהיו חסרי הגנה בדיוק כמו המשפחה הנפגעת ועוד ועוד. אלה הם חלק מהבסיסים של הצדקת התביעות על רשלנות רפואית ודברים דומים לכך, ויש לתביעה הזו מטרות רבות: למן הצורך האמיתי בפיצוי הכספי, דרך התמודדות עם תחושת חוסר הצדק וסטירת הלחי, ועד לסוג של אחריות כלפי העתיד.

בד בבד, לתביעות הרפואיות יש מחירים הולכים ומאמירים. בראש ובראשונה – הסכומים שמערכת הבריאות נאלצת להקצות לצורך הדיון המשפטי עצמו, ולצורך פיצוי הנפגעים. הם נלקחים מאותו כיס שהיה יכול לממן שרות רפואי טוב יותר. בתי המשפט נוטים פעמים רבות לטובת הנפגע, גם משום שתחושתם היא שהנפגע חסר אונים ואילו הגוף הנתבע הוא בעל תקציב גדול, שלא יחוש במחיר שייגבה ממנו. אולם, המשמעויות הכספיות גובלות גם בנושאים אחרים: כמות הטיפולים המיותרים והבדיקות עולה, משיקולי ניהול סיכונים. כאן כבר מדובר לא רק בשאלות כספיות, אלא בתפר שבין סוגיות כלכליות עם סוגיות רפואיות.

למעלה מכך, בשל הרחבת העיקרון הזה נרתעים הרופאים מלייעץ מה לדעתם כדאי לעשות. בית המשפט העליון הטיל על המערכת להציג בפני המטופל את כל הטיפולים האפשריים, כולל אלה שאינם בסל, וכולל אלה שבכלל אינם בארץ. לכאורה מדובר ביצירת המרחב הראוי להסכמה “מדעת”, אך למעשה מדובר ב’זריקת האחריות’ משיקול הדעת של הרופא אל חוסר האונים וחוסר היכולת של המטופל לקבל את ההכרעה הנכונה. רופאים רבים מספרים כי תוך כדי ההצגה המפורטת של האפשרויות קוטע אותם החולה או המשפחה ואומרים: “דוקטור, מה שהיית עושה לבת שלך תעשה גם לבת שלי”. ה”ישראבלוף” הולך ומתעצם. לא פעם, בישיבות של וועדות אתיות של בתי חולים, מצטרף גם מנהל הסיכונים של בית החולים, כאשר חלק ממשימתו הוא ‘לשמור’ על הוועדה האתית שלא תסכן את בית החולים בתביעות על רשלנות רפואית. הנזק אפוא הוא עצום – גם במישור הכלכלי של מערכת הבריאות, וגם בחלחול הנזק הזה לטיפול הרפואי עצמו ולניהולו. ומעל לכל, הפגיעות הגדולה של אותם רופאים הפועלים כמיטב יכולתם והכרת המקצועית, אך מוצאים את עצמם בסאגה משפטית הפוגעת בשמם הטוב שלא בצדק, ומערערת את המניעים שהביאו אותם לעסוק ברפואה.

האם יש לכך פיתרון? כאמור, לא ניתן לעמעם את הצורך ואת ההצדקה של המשפחות הנפגעות בפיצוי כספי על הפגיעה בהם. לא זו בלבד, אלא שאחת משיטות ההרתעה היא האיום הממוני, ואנו מכירים בחשיבות ממד ההרתעה מנושאים רבים בחקיקה הישראלית, כמו גם במסורת היהודית: “וכל ישראל ישמעו וייראו”. מאידך גיסא, הנזק הולך וגובר, והאחריות מוטלת גם כלפי כל הקבוצות האחרות באוכלוסייה, לאמור: העיקרון המוסרי של אי-פגיעה באחרים הולך ונשחק..

האפשרות הנראית סבירה במצב הזה היא לחקות את מה שנעשה בתחום נזקי הגוף בתאונות הדרכים. כבר לפני שנים נקבע כי הפיצוי יהיה אוטומטי, לפי סולם מנוסח מראש, וללא צורך במשפט ובהוכחת אשמה של מי מהצדדים. בכך נקבע מנגנון מסודר, סביר, מתפקד ביעילות וחוסך כסף רב כמו גם עוגמת נפש מכל התהליך. אף הוא לא נקי מפגמים, אולם הוא בהחלט טוב יותר מכל אפשרות אחרת. ניתן לייסד מגנון דומה בתחום התביעות על פגיעה כתוצאה מטיפול רפואי. להוציא את ממד האשמה מהדיון, ולבנות סולם בסיסי של פיצוי שיאפשר למשפחות הנפגעות להתנהל עם התוצאות החמורות האלה. במנגנון זה יהיה גם ממד מסוים של הרתעה, כיוון שייגבה מהמוסד האחראי מחיר.

מנגנון כזה אמנם לא יוכל להימלט מהצורך לדון במקרים חריגים, בו הפגיעה עצומה והרשלנות זועקת. על כן, יהיה צורך להקים ‘חדר מיון שיפוטי’, שידון האם לתביעות קצה כאלה יש בסיס משפטי, ואם כן – לאפשר את הגשתן במנגנונן הקיים היום. אולם רוב מוחלט של המקרים יוכל למלא את ייעודו, באיזון בין החובה לפצות את הנפגעים ולסייע בעדם והחובה לאפשר למערכת הבריאות לעסוק ברפואה. בדרך זו נזכה אנחנו הנפגעים בדרך שתאפשר לנו למצות את זכותנו לפיצוי ולשיקום, ובד בבד להסיר מעל מערכת הבריאות את התוצאות ההולכות ומחמירות של התביעות כנגד רשלנות רפואית.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.