ברחובות העיר העתיקה שומרים על בטחוננו ובטחון אחרים חיילי משמר הגבול. הם מאוימים תדיר; הם מודעים היטב לרציחות הנעשות על ידי 'מפגעים בודדים'; זמני התגובה שלהם חייבים להיות מהירים מאוד; החמרת יתר בהוראות עלולה אף היא להביא לשפיכות דמים – של הנפגעים. זאת המציאות. ולעיתים היא בהכרח בעיות זיהוי; טעויות בשיקול דעת; מעשים לא שקולים. זה לא מצב של "אם זרחה השמש עליו – דמים לו" (שמות כב, ב)".
תמיכה וגיבוי חיוניים, החיילים והשוטרים ראויים להכרת תודה; לשותפות; להזדהות עמם; להבנת גודל אחריותם ושליחותם למנוע שפיכות דמים ופגיעה במדינת ישראל. ובד בבד, לחיפוש דרך מתמדת לצמצום הצללים של הפעילות הביטחונית הריגת אדם מחייבת התייחסות.
שיח חיפוש האשמים הממוקד – אינו מוביל לכך. השדה הפלילי חייב להיות ברקע, אך רק במצבים מובהקים של ניצול כוח רעה והריגה מכוונת של חפים מפשע. אולם משעה שהמערכת המשפטית נכנסת לתחום היא רואה את הנושא בזווית מאוד צרה – הפלילית. ומתחיל מאבק של עורכי דין, וראיות קבילות, ומעל לכל ספק סביר, שהם חשובים – אך צרים מאוד.
לעומת זאת, החתירה המתמדת של שלשלת הפיקוד המבצעי ומערכת החינוך, האווירה הציבורית ותקשורת ההמונים – לחיפוש משותף אחר הדרכים למנוע פגיעות במי שנמצא מחוץ למעגל האלימות – היא חיונית, והיא גם מביאה תועלת הרבה יותר גדולה.
אי אפשר לעבור לסדר היום כשאירוע כזה מתרחש. נהרג אדם, שלא עשה רע. מנגד, גם אי אפשר להתמכר לראיית המבט הצר של ההתרחשויות בחקירות בחשד לפשעים. החיפוש צריך להיות אחר דרכים נוספות למניעת אירועים קשים אלה, והם עוברים כאמור בזהירות המבצעית ובמערכת הערכית והמוסרית.
לקריאה נוספת:
