הצביעות עומדת כמחסום בפני בירור סוגיות של ממש. בשאלת התערבותם של רבנים בפוליטיקה זועקת צביעות זו עד לשמיים. כאשר העמדה המוצגת היא כי מבחינה הלכתית יש איסור לסגת מארץ ישראל, מוטחים כלפיה עקרונות האיסור לערב תחום בתחום. מנגד, כשמוצגת העמדה כי ההלכה מחייבת להסגיר שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם מדיני – שותקים תותחי המתקפה, ועמדה זו היא נאורה ורצויה, ואין בה נגיעה לפוליטיקה כלל ועיקר. הקביעה כי ארץ ישראל היא עניין הנוגע לנשמת האומה ולטובתה, וקיימת מחויבות רוחנית להתמודד עליה – מכונה עירוב פוליטיקה והלכה. ואילו האמירה כי טובת האומה היא שיקול הדעת התורני היחיד, ואין להטיל על האומה מחויבות כלפי הארץ – אינה לוקה בכך.

מציאות זו הינה צביעות, ושימוש לא הגון בטיעונים רוחניים. אלא שכיוון שהצביעות מהווה מכשול בפני דיון של ממש, יש להתגבר עליה ולערוך דיון נקי וללא צביעות, תוך תשומת לב מיוחדת לדרכה של הציונות הדתית.

תנועה זו הקפידה הקפדה של ממש שלא להקים דבר מה מעין “מועצת גדולי התורה”, אף שבראשה עומדים תלמידי חכמים מובהקים של ממש, רבנים ראשיים וראשי ישיבות. החלטה זו נכונה היא וניתן לתומכה בשש סיבות העומדות כל אחת בפני עצמה:

1. המנדט אותו אוחזים חברי הכנסת שייך לציבור הבוחרים. הוא זה אשר בחר בהם וחברי הכנסת הם שליחי הציבור. אין להם רשות לשנות דבר ממה שהבטיחו והתחייבו כלפי הציבור, ואין הבחירה בהם מנותקת ממה שהם התחייבו בפני הבוחר.

2. עקרון הפרדת הרשויות לא הומצא על ידי מונוטסקייה. זהו עיקרון המושרש בתורת המדינה התורנית, וההפרדה בין רשות המלך לבין רשות הכהן הגדול היא מאבני היסוד של החוקה הישראלית. המלך – רשות שעה הוא, והוא מופקד על המימוש המעשי. רשות הכהן, שאת מקומה ממלאת ההנהגה הרבנית, מופקדת על רשות הנצח. שמירה קפדנית על הפרדה זו מנתקת את הרבנות מעיסוק בשפיר ושליה של המציאות הפוליטית, ומשאירה אותו לפעול מכוח עניינים ארוכי טווח הנוגעים למהות הרוחנית.

3. קרנם של גדולי התורה יורדת ככל שרמת העיסוק בתחום הפוליטי עולה. כלי המאבק הפוליטי רוויים אמצעים שמקומם לא יכירם בבית המדרש, כל העוסק מהם מוריד מעצמו את לבוש העדינות והקודש, ופונה לשדה קרב הפועל על פי חוקים משלו.

4. פוליטיקה ומדינאות הם מקצוע. שאלת הביטחון של מדינת ישראל אינה יכולה להילמד מכותרות העיתונים, ואף לא בדיונים של בית המדרש. היא נוגעת במעגלים נרחבים – למן הפתרון לאינתיפאדה ועד למאבק הגלובלי בנשק הלא-קונבנציונלי. חלק מהותי משאלות אלו אמנם נוגע לרוח האומה ולכיוונה הכללי, וזהו עניין שרבני ישראל מומחים בו ועוסקים בו דבר יום ביומו. אולם אין זו השאלה כולה, ולא ניתן למצות בה את העניין כולו. לא לחינם דרשה הסנהדרין מחבריה להיות בקיאים בשבעים לשון. רבנים אינם בקיאים בהרבה תחומים הדרושים להכרעה.

5. מועצת גדולי התורה היא פיקציה. המכיר את המציאות יודע כי אין מדובר בהתייעצות ובכפיפות של פוליטיקאים לגדולי התורה, אלא בסיבובם של האחרונים בדרכים רבות, המקנות לפוליטיקאי את האישור בדיעבד למעשהו.

6. פיקציה נוספת קיימת בשאלה את מי הולכים לשאול. במקומות רבים טוענים כי אל לו לאדם להחליט לבד ועליו ללכת לשאול רב. אולם אף אמירה זו היא פיקציה – שכן במקום לבחור את דרכו הוא בוחר לאיזה רב ללכת. ולאור מה תורכב מועצה זו ?

על כן, נכון עושה התנועה הדתית-לאומית כי אין היא מקימה מוסד הכופף את שליחיה במוסדות השונים למסכות תורנית. זהו ייחודה, והוא מבטיח את המעורבות העמוקה ואת טיפוח האחריות של שליחי הציבור. אין ביכולתם להתחבא מאחורי דבר אלא לעמוד מול הציבור ולייצג אותו. הם קרואים למלא את התחייבותם כלפי ציבור בוחריהם אך לא לראות עצמם כבעלי בית עליו. הם אוטונומיים להחליט וליזום אך כפופים לשולחיהם.

מנגד, אחד הביזיונות הגדולים היא העובדה כי ההכרעות הגדולות המתקבלות לא מתרוממות מעל ומעבר לשיקול הדעת הפוליטי. כמה חסרה ההתייעצות והשותפות עם הנושאים בעול ההנהגה הרוחנית של האומה. על סדר היום הציבורי עומדות שאלות גדולות הנוגעות לשורש קיום האומה. לא שאלות ההתיישבות והביטחון בלבד, אלא אף שאלות הנוגעות לאחדות האומה ולהגדרתה, האתיקה הרפואית והצדק החברתי, הגיור והישיבות. כל אלה מתקבלות ללא מהלך מתמיד רצוף ושרשמי של מערכות ההנהגה הרוחנית של האומה. למן זקני הרבנים וגדולי הדור ועד לנושאים בעול ההוראה וההנהגה המקומית מוצאים את עצמם רבני התנועה טובים רק ביום בחירות, כאשר אז מגלים את כולם ומבקשים מהם להירתם. אז מודעים למשמעות קריאתם, ולאחר יום הבחירות אין בהם טעם (אלא אם כן הם חברי מרכז). לא הביזיון הוא עצם העניין. העובדה כי שיקול הדעת מחוץ למערכת הפוליטית נעדר ממרכיבי ההכרעה, היא הבעיה המרכזית. שליחי התנועה עוסקים במעשה המתמיד, ואין הם יכולים להביט אל הכיוון והמגמה.

עיקרון הפרדת הרשויות שצוטט לעיל פועל גם לכיוון ההפוך. העובדה כי למרות שעל סדר היום הציבור עומדות שאלות הנוגעות לשורשים העמוקים ביותר של זהות עם ישראל לא נערכה מערכה רחבה של דיונים ומפגשים בין ההנהגה המעשית לבין הרוחב הגדול של ההנהגה הרוחנית היא מעילה, שאינה קטנה מזו שציינתי לעיל.

דחיקת ההנהגה הרוחנית לשוליים עולה לתנועה מחיר רב. היא חלק מן העובדה כי אין תנועת הציונית הדתית משפיעה השפעה של ממש על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל בתחומים רחבים; היא מעמיקה את הניכור בין שליחי התנועה לבין שולחיה; היא מחזקת את הקביעה כי פוליטיקה היא עניין מלוכלך; היא נותנת לנושאי התפקידים בתנועה תחושה כי הם בעלי הבתים עליה, וברצונם יאריכו וברצונם יקצרו.; היא עלולה לגבות מחיר יקר ביום בו תידרש ההיחלצות למשימות לאומיות רבות היקף; היא מדרדרת את השיח הפוליטי לרמה נמוכה. ככל שיגברו ההתייעצות והמפגש הדיאלוגי, על רקע במגבלות שהובאו לעיל, אך ללא יצירת מוסד רשמי ומחייב של “מועצת גדולי התורה של הציונות הדתית”, עשוי הדיון הציבורי להתרומם אל מעבר לרמת ההישג הפוליטי המיידי אל מהלכים נרחבים בהרבה.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.