קשה לדבר השנה על מוסר מלחמה. מעשיהם המפלצתיים של אויבינו, הכוונות שלהם והמעשים שלהם, השחתת צלם א-לוהים שהוענק להם בלידתם ונקרע מהם בבחירתם – כל אלה מעצימים את ההכרה כי להם לא מגיע שום דבר. מי שאיבד צלם אנוש בבחירתו ובהתנהגותו אינו יכול לצפות ולקוות כי אחרים ינהגו בו אחרת ממה שהוא התייחס לעצמו. זאת ועוד, היסוד המוסרי העליון שצריך להיות לנגד עינינו, הפתיחה לקוד הצבאי המוסרי הפשוט ביותר, היא החובה לנצח את הרעים, להשיב את החטופים לביתם, ולהכרית את מה שניתן כדי לצמצם את היכולת לפתוח במאבק מחודש. צריך כמובן להיזהר מלהציב מטרות שהן בלתי ניתנות להשגה, וצריך גם לחשב באופן מתמיד את מחיר המלחמה, אך כל זה אינו קשור למוסר המלחמה, כי אם למדיניות ולדרכי ניהולה.
ברם, מוסר מלחמה אינו מכוון רק לאויבים. הוא מכוון לעצמנו. הוא מכוון לדמות האדם, לצלם א-לוהים ולדרכי האתיקה שבהם אנו, עבדיו של הקב"ה, מכוונים לחיות. דברי הרמב"ן בפירושו לפרשת השבוע מחודדים מאוד. על הציווי המופיע בפרשת השבוע "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" כותב רמב"ן: "…והנכון בעיני בעניין המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע…".
דבריו מדויקים ומטלטלים. הוא מכיר בכך שכל אדם היוצא למלחמה מתלבש באכזריות וחימה, ואלה מהווים שתי תנועות מנוגדות. האחת היא העובדה שמדובר במצווה גדולה לצאת לעזרת ישראל מיד צר, להילחם על ארץ ישראל ועל יישובה, ולאבד את הרשעה; השנייה שהיא הצלקת שמאבק זה נחרתת בנפשו העדינה והמוסרית של "הישר בבני אדם". טעות גדולה היא לטעון כי כיוון שהמלחמה משחיתה – אסור לנו להילחם. בוודאי שעמדת הרמב"ן אינה כזו, שהלוא הוא זה שנשא את דגלה של מצוות כיבוש ארץ ישראל ויישובה בראש, ולא מצאנו במשנתו רתיעה ממעשה המלחמה המוצדקת. מנגד, טעות גדולה היא להתכחש למחירה של המלחמה, ולתוצאות שהיא עלולה לחלחל בנו. התורה מצווה עלינו להישמר מכל דבר רע המתחולל במלחמה.
שמירה זו היא הבסיס ליסודות מוסר המלחמה. מה שחובה לעשות כדי לנצח את הרוע – הוא מצווה; מה שאינו קשור למאבק ולמלחמה – הוא אסור. מתיחת הקו בין השניים אינה פשוטה כלל ועיקר. על כן, התורה לא קבעה מה בדיוק מותר לעשות ומה לא. הדבר תלוי במשתנים רבים כל כך, ברמת הסיכון, בהיקף הסיכוי, בחיוניות, בנחיצות, במידתיות, ובעוד מרכיבים רבים. התורה ציוותה על הדברים כציווי כללי. משעה שהעוסקים בקרב מודעים לחובה הן לצאת מלחמה על אויבינו, והן להישמר מכל דבר רע – הם מיישמים את שני העקרונות האלה בשדה הקרב, והם מכוננים את הדרך המיוחדת שלנו.
פרשתנו פתחה בפרשת אשת יפת תואר, שמחדדת את שתי ההבחנות האלה. בימות המקרא, חלק בלתי נפרד ממעשה המלחמה היה שבי הנשים ולקיחתם. אנו מוצאים במקומות רבים בתנ"ך את הקביעה שכיבוש כרוך באונס ובברוטליות כלפי הנשים. על רקע זה, ציווי התורה בפרשת אשת יפת תואר מלמד את המקום המוסרי בו אנו חייבים להיות. פסוק כמו "לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה" לא קיים בתרבויות אחרות, כי אם רק בעולם הרוחני והדתי הנשמר מכל דבר רע. מצפן זה הוא שצריך להיות נגד עינינו, כי עם קדוש אנו לה' א-לוהינו, ואפילו בעת מלחמה וחתירה לניצחון – מבקשים את הישר והטוב.
