ההתרחשות שצריכה להתחולל בנו – היא העיקר, בעיניי, בשעה שאנו עוסקים ביציאת מצרים. ההגדה של פסח מדגישה את אחת ההתרחשויות הגדולות, 'לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל', והיא קושרת בין ריבונו של עולם ובין מהלך ההיסטוריה.
אולם חסרה לי התרחשות נוספת שצריכה להתחולל, התופסת מקום נרחב בתורה שבכתב, ולא מופיעה כלל בהגדה. התורה שבכתב קוראת לנו להסיק מסקנות אנושיות, ביחס שבין אדם לאדם, לאור יציאת מצרים.
היא קוראת לנו להעניק לעבדים את יום המנוחה השבועי ביום השבת, כזכר ליציאת מצרים; היא קוראת לנו לזכור כי אנו עצמנו היינו גרים במצרים, ועל כן עלינו להתייחס בצורה אנושית ומיוחדת לגר הזר הגר בתוכנו; היא קוראת לנו להעניק לעבד המשתחרר מנכסינו, כמו שאנו עצמנו זכינו ביציאת מצרים; היא קוראת לנו לזכור את יציאת מצרים בחיי המסחר שלנו, לא לקחת ריבית ולא להונות, ועוד ועוד.
השילוב המופלא בין דבקות בריבונו של עולם והתשוקה לנתק את הרגליים מהעולם הזה, ובין הירידה חזרה לעולם הממשי, עיסוק מעשי במצוקותיו וכאביו, התייחסות לכל ה'אחרים' שבתוכנו והסקת מסקנות מעשיות מהיציאה משעבוד לגאולה – זו ההתרחשות שמתחוללת בנפשי בליל הסדר, וכמיהתי היא שההגדה עצמה תביע את השילוב הזה בדרכה המיוחדת.
עולם החיבורים – של הסולם האנכי המממש כיסופים לאלוהים חיים, והמצע האופקי של יחסם של בני החורין אל שאר בני האדם בעולם – הוא נשמת מצוות זיכרון יציאת מצרים המופיעה בתורה, ואנו מסוגלים לבשר אותה גם בהגדה. ואפשר – שהמקום לכל אלה הוא דווקא ב"שולחן עורך", בשיח המיוחד שיכול להתפתח מכוחה של ההגדה שזה עתה קראנו, ובלבד שגם סביב השולחן עצמו יתארחו אלה שזקוקים לו.
אולי יעניין אותך גם:
