מערכת המשפט אינה מסוגלת להתמודד עם התקיפות המיניות והניצול המכוער על ידי בעלי סמכות. לא רק באשמתה. זאת בשל החובה שלה לפעול לפי כללי המשפט, למן הצורך בתלונות החושפות את הנפגעות והנפגעים, דרך העדויות ועד החקירה הנגדית שהיא זכותו של הנאשם, אך מבחינת המתלוננים – מדובר ב”אונס” נוסף.

הכלל שקבע הרמב”ם – “יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים” – הוא אבן יסוד בתהליך המשפטי, אולם בתוכו טמונה גם בעיה גדולה: אלף “חוטאים” עלולים להסתובב חופשי על אף שגרמו עוול נורא.

התוצאה הזו נגרמת גם בשל העובדה שנפגעות ונפגעים לא מתלוננים: הם לא מעוניינים, ולעיתים לא מסוגלים, לעמוד בפני התהליך המשפטי, הצורך לפרוס את סיפורם כמה וכמה פעמים, לעלות על דוכן העדים, לעמוד בחקירה נגדית, ובסופו של דבר לראות את הפוגע מקבל עונש שלא ימנע מבעדו מלפגוע שוב.

כשאנו מוסיפים לזה את חוסר האמון שמשודר על ידי חלקים מהחברה כלפיהם, את המחיר הנפשי והצלקת שנמצאת בנשמה, את העונשים הקלים יחסית המוטלים על הפוגעים בעסקאות טיעון, ניתן להבין מפני מה המצב בתחום כה גרוע. לדאבון הלב, סביר להניח שמענה מושלם לא קיים, אולם יש צורך בשתי תנועות חיוניות כדי לצמצם עוד ועוד את המעשה המחפיר הזה.

ראשית, לגייס את כל המערכות לכך. מניעה לכתחילה טובה הרבה יותר מטיפול מבעיות שהתפרצו. מערכת חינוך שעוסקת גם באיסור הפגיעה והניצול; מערכת הפרסום שמעצימה את השפה הגופנית ללא שום קשר לנושא הנידון; עולם התרבות והאמנות שנותן פתחון פה לכאב מצד אחד, ולהצגת הפוגעים והפוגעות על רשעותם ואכזריותם מצד שני; אלו דוגמאות בלבד, המלמדות שאם ההגנה מפני פגיעה קשה הייתה במקום גבוה בסדר היום שלנו – היינו מתגייסים לכך.

שנית, ישנן מערכות חברתיות שמסוגלות להתמודד עם התופעה. פורום “תקנה”, לדוגמה, הציב לעצמו מטרה לגייס את החברה כולה להתמודד עם ניצול מיני על ידי בעלי סמכות. חשוב להדגיש שמערכות אלה חייבות לפעול לפי כללים אתיים קפדניים, כדי שלא תיהפכנה בעצמן חס ושלום לשטיח מכסה ולסגירת פרשיות בפנים; לבית משפט של המאפיה; לכלי לסגירת חשבונות ולפגיעה אסורה באלה שמתלוננים נגדם, או להנמכת המוטיבציה של מי שיש להם אומץ להתלונן במשטרה כפי שראוי לעשות מלכתחילה.

הן צריכות להיות מפוקחות על ידי המדינה, להיות מוגבלות מאוד וללא סמכות ענישה אך עם יכולת למנוע פגיעה עתידית. התועלת תהיה גדולה הרבה יותר ממה שמתחולל היום במערכת המשפט, ומצד שני המחיר והסיכון חייבים להיות מינימליים.

אסור לתת לפוגעים לקבוע את סדר היום ואת ההתנהלות, גם אם הם מאיימים לפגוע בעצמם, או לשלוח יד בנפשם. סדר היום צריך להיות מותווה כדי לאפשר לנפגעות ולנפגעים לזכות בהכרה שהם ראויים לה: הכרה בעובדות, הכרה בחומרה שלהן, והכרה בכך שלא הם הפושעים אלא להפך.

גם מתוך מודעות עמוקה לחסרונות שיש בדרך הזו, ישנה חובה לייסד את הכלים האלה, יחד עם המערכות האחרות, ובכך לכונן דרך יעילה, הוגנת, אנושית ורגישה לצמצום דרמטי של הכיעור הנורא שבניצול על ידי בעלי סמכות ומרות.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.