היחס של התורה לשפיכות דמים הוא מגוון ורב פנים: מצד אחד ישנן מצוות רבות שמטרתן היא שפיכת דמים ומוות, כמו מלחמה, מוות בידי בית דין ועוד. מצד שני- התורה מתנגדת מאוד לשפיכת דם נקי. ניתן לראות זאת לראשונה בפרשת נח על המצווה להרוג רוצח, שפגע באדם שנברא בצלם. בעשרת הדברות- הדיבר “לא תרצח”. בפרשת עגלה ערופה שלא מאפשרת מצב שבו אדם נהרג ליד עיר וזקני העיר- המנהיגים- אינם נוטלים חלק בבירור ובתשובה על הירצחו.

בפרשה שלנו מדובר על ערי מקלט אליהן בורח הרוצח בשגגה. לא ניתן לעבור לסדר היום על מעשה זה מחד- ההורג נקרא רוצח. מאידך הרצח נעשה בשגגה ומסופקת לו הגנה מפני גואל הדם. לכן הרוצח צריך לגלות אל עיר מקלט, בה הוא שוהה עד מות הכהן הגדול.

ארץ ישראל מיטמאת משפיכות דמים, לא רק מעבודה זרה או גילוי עריות. זהו מסר מרכזי של התורה- בשעה שצריך לשפוך דם יש לעשות זאת ללא היסוס. אדם שחושש לעשות זאת, יביא בסופו של דבר הרס והרג בעולם.

מצד שני חובה לא לעמוד על דם רענו, להיזהר מאוד לא לשפוך דמים. אנחנו כחברה מצווים לא לעבור על שום מקרה של שפיכות דמים לסדר היום: תאונות דרכים, תאונות עבודה, רצח בתוך משפחה- אלו מקרים של שפיכות דמים המתרחשת בשגגה ושלא לצורך. אנחנו כחברה מצווים לא לשכוח ולא לשקוט מקרים כאלו על מנת שלא נחניף את הארך, על מנת שלא תורווה הארץ בדם נקיים.