מדידת עוני בהשראה יהודית

א. מבוא: קו העוני בארץ ובעולם¹

לראשונה בעולם, נמדד העוני על ידי צ'ארלס בות', איל ספנות בריטי. בות' ניסה להפריך את הטענה שהופיעה בעיתון פופולרי, שעל פיה רבע מתושבי רובע הפועלים בלונדון הם עניים. בות', שהיה בעל מצפון חברתי מפותח, היה משוכנע שהנתונים מוגזמים, והוא ערך סקר משלו, וממצאיו פורסמו בשנת 1889. אכן התברר שהכתבה בעיתון היתה מוטעית – 35% מתושבי הרובע היו עניים! מחקרו של בות' לא היה מקצועי באופן הגדרתו של העוני, אולם הוא פרץ את הדרך למחקרים שונים ולגיבוש מדדי עוני מסוגים שונים בכל העולם. מדד העוני מהווה כלי בקרה על איכות התוצאות של המדיניות הממשלתית למאבק בעוני, ובכך חשיבותו.

'עוני' איננו מושג אובייקטיבי, ועל כן ישנן כמה דרכים למדוד אותו. אופן המדידה בעולם נחלק לשתי משפחות – מדידה יחסית ומדידה מוחלטת – ובין השתיים מתנהל ויכוח ציבורי חריף.

המדדים היחסיים מניחים ש"בני אדם ומשפחות שרויים בעוני… כאשר מצבם נחות באופן ניכר בהשוואה למצב מרבית בני האדם והמשפחות באותה חברה או קהילה… גישה זו… מבטאת… גם את בעיית חוסר השוויון הכלכלי."² על פי גישה זו, עוני מבטא פער כלכלי בין אדם לאדם. בפועל ניתן למדוד עוני יחסי בכמה שיטות:

1. על פי ממוצע ההכנסות.³ מדידה כזו מניחה שעוני הוא פער בין אדם מסויים לכלל החברה; ואם ישנם באותה חברה אנשים עשירים מאד, הרי הדבר מהווה בעיה עבור השכבות החלשות באופן יחסי.

2. בהתבסס על השוואה לחציון של ההכנסות – להכנסה של אדם שחצי מהחברה מרוויחה יותר ממנו וחצי מהחברה מרוויחה פחות ממנו. מדידה כזו משקפת את רמת החיים של המעמד הבינוני. אמנם על פיה אין צורך לשמור על פערים קטנים בין העשירים והעניים, אבל יש לצמצם את הפער בין מעמד הביניים והעניים.

בניגוד למדידה היחסית, הבודקת את מצבו של הפרט ביחס לאחרים, המדידה המוחלטת מניחה שאין מקום להגדיר עוני באופן יחסי, אלא יש להגדיר מה הם הצרכים החיוניים של האדם בחברה נתונה, ולבחון לכמה אנשים באותה חברה חסרים אותם צרכים חיוניים. גם במדידה המוחלטת ישנם מרכיבים יחסיים, שהרי אינה דומה עלות הצרכים החיוניים במדינות מוכות רעב באפריקה לעלות הצרכים החיוניים בארה"ב. גם סל הצרכים המוגדר כחיוני שונה מחברה לחברה ומשתנה עם הזמן. כך, למשל, מקרר שהיה נחשב כמותרות לפני 50 שנה נחשב היום כצורך חיוני במדינת ישראל.

במדינת ישראל נקבע קו העוני ביחס לחציון ההכנסות. בתחילה הוא נקבע על 40% מהחציון, ובהמשך הוא הועלה ל- 50% מההכנסה החציונית. ע"פ נתוני המוסד לביטוח לאומי אחוז העניים מכלל האוכלוסיה גדל במידה ניכרת – מ- 17.5% בשנת 1998 ל- 24.7% בשנת 2005. הנתונים המפורסמים בציבור מציגים את אחוז העניים לאחר התערבות הממשלה על ידי גביית מסים והעברת קצבאות, וכמובן, הנתונים לפני התערבות הממשלה גרועים הרבה יותר.⁴

ההתמקדות בפערים הכלכליים, במקום ברמת החיים המוחלטת, היא בעייתית, כיון שתיתכן עלייה ברמת החיים האובייקטיבית של כלל האוכלוסיה, ובכללה העניים; ובכל זאת כיון שהפערים יגדלו, המדד יראה על הרעה במצב העוני. לעומת זאת, אם הממשלה תטיל מסים דווקא על מעמד הביניים, הרי שהכנסות מעמד הביניים ירדו, ובעקבות כך ירד גם קו העוני, והדבר יגרום למה שנראה כירידה במספר העניים.

ניתן לסכם פרק זה בדבריו הקצרים והקולעים של פרופ' אברהם דורון: "קביעה של קו עוני היא ביסודה קביעה ערכית-פוליטית"⁵, כלומר: הגדרת העוני, שממנה נגזר קו העוני הסטטיסטי, משקפת תפיסה ערכית ולא אמירה מדעית. ברור אפוא שנתוני העוני מהווים כלי משחק בידי בעלי עניין, המשתמשים בהם או תוקפים אותם בהתאם לצרכיהם.

השאלה הערכית העומדת בבסיס שיטת המדידה והשאלות הנלוות, מפנה אותנו לעיון במקורות היהודיים, מתוך ניסיון לחלץ מהם אמירה ערכית שעל פיה ניתן יהיה לנתח את הנתונים הסטטיסטיים האמורים.

בהלכה אין מדידה של עוני, אלא קביעת קריטריונים לזכאות לצדקה. ההלכה אינה עוסקת בהגדרת כלי מדידה סטטיסטי, אלא בקביעת הנחיות לחלוקת צדקה. אנו ננסה לחלץ מהנחיות אלה עקרונות לקביעת מדד עוני בהשראה יהודית. כיון שהמטרה במדידת העוני היא לבחון את ביצועי הממשלה – כלומר את מערך הצדקה הציבורי – הרי שעלינו להתמקד בבחינת הצלחתו של גבאי הצדקה הציבורית, ולא בפעילותו של האדם הפרטי במתן צדקה.

השאלות שעליהן ננסה להשיב מתוך ההלכה הן:

1. מהי הגדרת העוני על פי ההלכה – מוחלטת, יחסית או אחרת?
2. אם ההגדרה היא מוחלטת, מה הם הצרכים הנכללים בקו העוני ההלכתי, ומהי רמת ההוצאות בכל צורך וצורך?

ב. שלוש הגדרות לעוני בהלכה

החיפוש אחר הגדרה יהודית לעוני מגלה שלא זו בלבד שניתן למצוא הגדרה כזו, אלא שישנן שלוש הגדרות לעוני בהלכה היהודית. המשותף לכל שלושתן הוא, שההלכה היהודית אינה רואה בפערים כלכליים כשלעצמם בעיה,⁶ אבל היא מזהה בעיה במחסור חומרי או במצוקה נפשית, כפי שנראה בפירוט ההגדרות.

1. ההגדרה המוחלטת

התורה מגדירה חובות חברתיות נרחבות מאד המוטלות על החקלאים: לקט, שכחה, פאה, מעשר עני ועוד. זכאות למתנות אלה מותנית בהימצאות מתחת לקו עוני ששיעורו 200 זוז:⁷ "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני…" (משנה פאה ח,ח). קו עוני זה הוא מוחלט ונוקשה לחלוטין, ואין בו שום מרכיב יחסי.

לדעת הטור (יו"ד סי' רנג), קו זה תקף גם לגבי זכאות לקבלת צדקה:

יש לו מאתים זוז, אפילו אינו נושא ונותן בהן, או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן – לא יטול מהצדקה כלל. יש לו מאתים זוז חסר דינר – אפילו נותנין לו אלף זוז בבת אחת, הרי זה יטול.

החתם-סופר (שו"ת יו"ד סי' רלט) הסביר שהסיבה לכך שהזכאות לקבל מתנות עניים היא על בסיס רכוש, ולא על בסיס הכנסה חודשית, היא שמתנות עניים ניתנות מכל שדה פעם בשנה, כאשר יש יבול בשדה. ולכן, השאלה היא האם לעני יש די רכוש על מנת להתפרנס במשך שנה: אם אין לו – הוא יקבל מתנות עניים, ואפילו בכמות גדולה מאד ("אפילו אלף"); ואם יש לו – הוא אינו זכאי לכלום. וכאשר רכושו יידלדל, הוא יוכל לפנות לבעלי הקרקע על מנת לקבל מהם מתנות עניים.

הר"ש (על המדשנה פאה שם ד"ה מאתים) הסביר מדוע נקבע שיעור 200 זוז:

שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה… והני מאתים זוז דהכי, היינו לו ולאשתו…

הוצאות אלה כוללות אפוא מזון ומלבוש של שני בני הזוג למשך שנה. עלות מוצרים אלה בימינו היא כ- 20,500 ש"ח בשנה.⁸

בשו"ת אור-זרוע (ח"א סי' יד) כתב שיש לעדכן את השיעור על פי הצרכים המקובלים באותה תקופה:

ומה שאמרו מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה – אומר אני: הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו…

קיים אפוא מרכיב יחסי גם בקו העוני המוחלט, ואין הצמדות לסכום של 200 זוז וגם לא הצמדות לסל מוצרים מסויים (מזון וכסות) אלא הגדרה כללית: "פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". הגדרה כזו מאפשרת לכלול בקו העוני הוצאות נוספות, מלבד מזון ומלבוש.

כך כתב בדורנו הר"ש גורן (תורת-המדינה עמ' 367), שיש מקום לעדכן את השיעור שנקבע בהלכה (200 זוז) משלוש סיבות:

 א. יוקר המתכות האציליות (כסף וזהב) בימי קדם שונה מהערכתם כיום.

ב. מחיר מצרכי מזון בימי קדם היה זול מהקיים בימינו.

ג. בימי המשנה והתלמוד היתה רמת חיים נמוכה והסתפקו במועט.

בשו"ת שבט-הלוי (ח"ב סי' קכ) כתב שכיום הכנסה חודשית קבועה מהווה תחליף לרכוש בשווי 200 זוז, וכלשונו: "גם אם אין לו קרן, מי שיש משכורת קבועה שממנה מתפרנס בריוח, פשיטא דאסור ליטול." לפי דבריו, שיטת המדידה ההלכתית כיום אינה שונה מהמקובל בכל שיטות המדידה של העוני בעולם.

ניתן לסכם, שעל פי הגדרה זו קו העוני מוגדר כצרכים החיוניים של אדם, וניתן למדוד אותו על פי ההכנסה החודשית הנדרשת למימון צרכים אלה.⁹

2. קו עוני סובייקטיבי

הגדרה שניה ל'עוני' ניתן למצוא בתוספתא פאה ד,י:

היה משתמש בכלי מילת – נותנין לו כלי מילת; מעה – נותנין לו (מאה) מעה; עיסה – נותנין לו עיסה; פת – נותנין לו פת; להאכילו בתוך פיו – מאכילין אותו בתוך פיו, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" – אפילו עבד, אפילו סוס… מעשה בהלל הזקן, שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל, שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום.

חובה רחבה שכזו מניחה שעוני איננו מושג הנובע מהפער בין אדם לאדם, ובוודאי שלא באופן מוחלט. עוני הוא תוצאה של השוואה של אדם לעצמו,¹⁰ ואם יחסית למה שהיה האדם רגיל בעבר יש לו עתה מעט – הרי הוא עני. הגדרה זו נפסקה על ידי הרמב"ם (הל' מתנות עניים ז,ג), בטור (יו"ד סי' רנ)¹¹ ובשו"ע (רנ,א).

מסתבר שעל פי גישה זו, צרכים אישיים אובייקטיביים של אדם, כדוגמת הוצאות רפואיות חריגות, יחייבו את הציבור לסייע לו באופן מוגבר. זאת בניגוד לגישה האובייקטיבית, המודדת את היקף הרכוש או ההכנסות של הנזקק ללא קשר לרמת ההוצאות שלו.

עדיין יש מקום להגביל את מדד העוני הזה רק לדברים שהעדרם גורם לאדם תחושה של מחסור חריף, ולתרגמם כיום למוצרים שכאלה (למשל: מי שהיה רגיל להשתמש בטלפון נייד, יש לספק לו זאת גם בימי עוניו). בחינת דבר זה מחייבת בחינה נפרדת לכל אדם ולכל מוצר.

3. מדד העצמאות

לצד שתי ההגדרות שהוזכרו קיימת הגדרה שלישית, המובאת בטור (יו"ד סי' רנג):

ויש אומרים,¹² שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם… אבל האידנא, שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח.

על פי הגדרה זו, יש לסייע לעני במידה כזו שתאפשר לו להיות עצמאי מכאן ולהבא. מקור להגדרה זו הם דברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים י,ז):

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" – כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

יש סיבות רבות להעדיף את הגדרת העוני באופן כזה. המהותית שבהן היא: חיזוק הדימוי העצמי של הנתמך. עוני משקף מצוקה סובייקטיבית, ועצם מצב של תלות מהווה סיבה למצוקה. ניסיון אמיתי לחלץ את הנזקק ממצב של מצוקה מחייב להעמיד אותו על רגליו. הגדרה זו ממקדת את תשומת הלב בכל צורת מדידה למספרם ולמצבם של העניים לפני קבלת הסיוע.

ג. קביעת סל המוצרים

כיון שגם בהלכה יש מדד מוחלט לעוני, והוא מוגדר על פי צרכים חיוניים, יש לבחון מה הם אותם צרכים שההלכה מגדירה כחיוניים. כאמור לעיל, ניתן להוסיף (או לגרוע) צרכים על פי הנצרך בימינו "לפרנסתו ולפרנסת ביתו".

1. מזון, מלבוש וקבורה

בהלכה מוגדרים מוצרים מסויימים, שהציבור חייב לספק לעניים באמצעות מערכת הגבייה והאכיפה שלו. הרמב"ם (הל' מתנות עניים ט,יב) מנה את תחומי האחריות של הצדקה הציבורית:

מי שישב במדינה שלשים יום – כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם שלשה חדשים – כופין אותו ליתן התמחוי. ישב שם ששה חדשים – כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר. ישב שם תשעה חדשים – כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה.

הקופה נגבית אפוא באופן דיפרנציאלי, וכיון שיש בפעולת הגבייה אלמנט של שררה, פסק הרמב"ם (שם הל' ה), ש"הקופה אינה נגבית אלא בשנים, שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים", למרות שמצד האמון "מותר להאמין לאחד המעות של קופה." לעומת זאת חלוקתה של הקופה, על פי הרמב"ם (שם) נעשית "בשלשה, מפני שהיא כדיני ממונות, שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת."

חלוקה זו שאינה נעשית באופן אחיד, אלא על פי מחסורו הסובייקטיבי של כל עני, מטילה על הגבאים אחריות הדומה לזו של בית דין, בבואם להחליט כמה יקבל כל אחד. לא מדובר אפוא אך ורק על צרכים חיוניים, אלא יש לבחון אצל כל עני מהו "די מחסורו".¹³

2. דיור

במשנה (פאה ח,ז) נאמר:

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן – נותנין לו פרנסת לינה.

הרמב"ם פירש (בפירושו למשנה), שפרנסת לינה "הם צרכי לילה, כגון מצע וכר." הוא לא הזכיר בכך את הדאגה לקורת הגג של העני.

אולם הפוסקים המאוחרים סברו שדיור מהווה חלק בלתי נפרד מסל הצרכים של העני, שאותו צריך הציבור למלא. כך כתב בשו"ת גינת ורדים (יו"ד ג,י): "מצרכי עניים – כגון כסות ומדור", וכן הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי-עוזיאל ח"ב יו"ד סי' מד):

ההתישבות בארץ היא צדקה גדולה לעניים, כמו שנאמר: "ועניים מרודים תביא בית" – הא למדת שנתינת מקום דירה לעני הוא כמו פרנסת עניים בלחם וכסות.

על פי אותו עיקרון כתב החתם-סופר (שו"ת יו"ד סי' רלט), שאדם בעל יכולת כלכלית בינונית שאיבד את ביתו, קודם לעני שיש לו בית –

וטעמי בזה פשוט, כי העני עני – קודם, וגם הצריך צריך – קודם. ומשום כן בינוני הצריך בית דירה יוקדם לעני הצריך רק מותרות וכדומה.

באותה רוח כתב גם בשו"ת שבט-הלוי (ח"ב סי' קכ):

מכל מקום, כהיום שגם מי שהוא מתפרנס ממשכורת דרך הכבוד, מכל מקום כשמגיע לשאלת הדירה אין זה די לקנות או אפילו לשכור, שאי אפשר זה בארץ ישראל אלא ביוקר מאד, פשיטא דלענין דירה עכ"פ נחשב עני, כיון שאין לו מאתים זוז בערך של היום. והכל לפי המצב והתקופה, כמבואר בטור ובמרדכי ובשאר פוסקים.

דהיינו, גם מי שיש לו הכנסות המאפשרות לו קיום שוטף, אך אינן מאפשרות לו לרכוש דירה, מוגדר כעני.¹⁴

3. הוצאות רפואה

תחום נוסף שנעדר מסל המוצרים שהגדיר הרמב"ם הוא הוצאות הרפואה, אולם לכך שהוצאות רפואה נמצאות בעדיפות עליונה יש מקור קדום, שאותו ציטט המהרי"ק (שו"ת סי' קכח) מהתלמוד הירושלמי, על פי גרסה שהיתה בפניו. על פי גירסתו קיים מדרג עדיפויות במתן צדקה, ובו חולים עניים עומדים בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר. ועל פיו נפסק בשו"ע יו"ד רמט,טז:

יש מי שאומר, שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה; ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים, עדיף ממצות בית הכנסת.

מכאן שסיפוק צרכי רפואה כלול בתוך מצות צדקה.

4. הוצאות חינוך

כאמור לעיל, הצדקה העליונה היא זו המאפשרת לעני להתפרנס בכבוד בעתיד. לאור זאת, מסתבר שמתן משאבים ללימוד מקצוע אמור לעמוד בראש סולם הצדקות. לא מצאתי מקור מפורש הדן בהקצאת כספי צדקה למימון לימודי מקצוע לבני עניים, אף שלמעשה רבנים המופקדים על קרנות צדקה נוהגים בימינו לממן גם לימודי מקצוע לנזקקים. אולם ניתן להסיק זאת מהלכה העוסקת בקדושתם של בתי כנסת. הלכה זו (שו"ע או"ח שו,ו) מתירה לעסוק בתוך בתי הכנסת בחשבונות של מצוה – "לפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אוּמנות." דומה שכריכת לימוד האומנות עם חשבונות של מצוה, הכוללים פסיקת צדקה, מאפשרת לציבור להחליט על הקצאת חלק מכספי הצדקה גם ללימוד מקצוע.

ד. רמת ההוצאות בכל סעיף

לאחר שמנינו את הצרכים המרכיבים את מדד העוני, עלינו לקבוע מה היא רמת ההוצאות בכל סעיף – מינימאלית או אחרת. לגבי סעיף המזון כתב המהרי"ק (שו"ת סי' קכח):

גבי עניים – אף על גב שיש להם ספק לגלגל בחיי צער קצת או אפילו יהיה להם די הספק בדרך ממוצע – מכל מקום ברבות הטובה להם, תחת ליטרא ירק לפעם יוכלו לקנות ליטרא דגים או ליטרא בשר להבריא גופם.

דהיינו, למרות שהעניים אינם עומדים למות ברעב, תוספת תקציב תאפשר להם קיום בבריאות, ולכן עדיף לתת להם. מכאן, שיש לקבוע בתחום המזון סל מזון בריא לפי ההגדרה הרפואית שלו.

בתחומים האחרים ישנו קושי לקבוע מה היא הרמה הנדרשת. המחקר הבינלאומי מתקשה בהגדרת המלבוש הנדרש.¹⁵ לגבי דיור מתעוררת שאלת המיקום – האם עלות הדיור תחושב על פי מקום המגורים הנוכחי של הנסקר, או על פי עלות הדיור המינימאלי באותו אזור, או שמא על פי העלות באזורים אחרים? לגבי סעיף הבריאות – האם הקובע הוא הביטוח הממשלתי הסטנדרטי (במדינות בהם הוא קיים), או שיש לבחון רמת הביטוח שהציבור (בשלמותו או בחלקו) נוהג לאמץ לעצמו בכוחותיו הוא ("ביטוח משלים").

הפוסקים השתמשו בביטוי "להתפרנס בכבוד" כשדנו בחובתו של הציבור לפרנס ציבור מיוחד, אבל נמנעו משימוש במושג זה בהקשר של הלכות צדקה שנועדו לכלל הציבור. כך, למשל, מוצאים אנו בדברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים ז,ח; וכן הוא בשו"ע יו"ד רנ,ד):

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון, כשהיו החטים ארבע סאין בסלע… ואם לן – נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם שבת – נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק. ואם היו מכירין אותו – נותנין לו לפי כבודו.

רק היכרות עם הנזקק מחייבת מתן צדקה לפי כבודו; אך כאשר מדובר בעני שאינו מוכר, יש לתת לו חבילה מינימאלית בלבד.

יישום הנחייה זו במערכת רווחה של מדינה שלימה הוא בעייתי, כיון שמדינה איננה "מכירה" את צרכיו של כל נזקק ונזקק, ואף אסור לה לפעול באופן לא שוויוני כלפי אזרחיה. כיון שכך, לא ניתן ליישם את ההנחיה לתת לעני "לפי כבודו", אלא יש לקבוע סל תמיכה אחיד, החופף במידה רבה את הצרכים המובהקים של רוב הנתמכים.

אולם מרכיבים מסויימים בסל הצריכה ניתן למדדם באופן שוויוני, גם אם המדד נסמך על צרכים סובייקטיביים של כל נזקק ונזקק. בשל כך ניתן להתחשב במקום מגוריו הנוכחי של הנזקק, מבלי לדרוש ממנו להתאים את רמת הדיור שלו לרמה הקיימת באזור שאיננו מקום מגוריו.

ה. סיכום: מאפיינים למדידת עוני בהשראה יהודית

לפי המפורט לעיל, ניתן להגדיר פרמטרים למדידת עוני כדלהלן:

א. צרכים ולא פערים – על פי ההלכה 'עוני' הוא מחסור, ולכן מדידת עוני צריכה למדוד מחסור ולא פערים כלכליים.

ב. אישי ולא אובייקטיבי – ההלכה המורה לתת לכל עני את צרכיו האישיים, מנחה להעדיף שיטת מדידה הבוחנת את הצרכים האישיים של הפרט הנסקר. אינו דומה מצבם הכלכלי של זוג קשישים הנהנים מבריאות טובה והגרים בדירה השייכת להם, למצבם של זוג קשישים חולניים הגרים בדירה שכורה. רמת הכנסות דומה לא תאפשר רמת חיים דומה בשני המקרים.

 ג. המצב לפני הסיוע – יש חשיבות להגברת העצמאות הכלכלית ולמדוד בהתאם לכך את היקף האוכלוסיה תלויית הקצבאות. ברור שאיסוף מידע בתחום זה הוא קשה, כיון שהדיווחים בשטח זה אינם תמיד אמינים.

ד. סל הצרכים – על פי ההלכה, צדקה כוללת: מזון, מלבוש, דיור ורפואה וחינוך יהודי, ויתכן שניתן להוסיף גם חינוך מקצועי.¹⁶

---

לקריאה נוספת:

• איך המדינה הגדילה את העוני, ואיך אפשר לתקן זאת?
• חינוך וצדקה – היחיד, הקהילה והמדינה

1. תודתי העמוקה לד"ר דניאל גוטליב מבנק ישראל על הסיוע הצמוד וההערות המועילות.
2. אברהם דורון, בזכות האוניברסליות, הוצ' מגנס, 1994, עמ' 83.
3. באירלנד נקבע קו העוני על 50% מההכנסה הממוצעת.
4. למשל, בשנת 2005 היו 33.6% מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני לפני תשלומי העברה ומסים.
5. אברהם דורון (לעיל הע' 2) עמ' 82.
6. על השקפתה הכלכלית-חברתית של היהדות ראה עוד מאמרי "מחשבות בעניין השקפתה הכלכלית-חברתית של היהדות", צהר כא (תשס"ה) עמ' 152-143.
7. כתובת אשה נקבעה גם היא על 200 זוז. נחלקו הפוסקים באיזה משקל מדובר: בשו"ע (אה"ע סו,ו) נפסק ששיעור כתובה הוא 120 גרם כסף טהור, והרמ"א סבר שהשיעור הוא 960 גרם כסף טהור. בית הדין הרבני הגדול בהרכב הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"מ אליהו שליט"א, והגר"י קאפח זצ"ל, פסק כדעת הרמ"א (פד"ר יא עמ' 362). שווי כסף במשקל כזה הוא כ- 2000 ש"ח. [ועי' עוד מאמריהם של הרב מתתיהו ברויד והרב יונה רייס, "ערכה של הכתובה" (תחומין כה עמ' 180 ואילך); ד"ר גרשון גרמן, "שיערוך הכתובה" (שם עמ' 195 ואילך); והרב צוריאל בובליל, "כתובה מופרזת" (שם עמ' 204 ואילך). – הערת מערכת]
8. משרד הבריאות העריך את ההוצאות על מזון בחודש לנפש אחת בשנת 2002 ב- 739 ש"ח (8868 ש"ח בשנה), ד"ר דניאל גוטליב מצא שההוצאה החודשית של משפחה במאיונים 35-30 על ביגוד והנעלה היא 125 ש"ח (1500 ש"ח), סה"כ לשנה 10,368 ש"ח (על פי: דניאל גוטליב ורועי מנור, בחירת מדד עוני כיעד למדיניות, אוניברסיטת בן גוריון, 2005, עמ' 24). לא הפחתתי את ההוצאה על האדם השני במשפחה כפי שמקובל (נפש תקנית שניה), כיון שבתחומים אלה אין משמעות רבה לחיים ביחד (בניגוד לדירה אחת המספיקה לאחד ושנים באותה מידה). לשם השוואה – קו העוני בשנת 2004 על פי שיטת המדידה הנוכחית לזוג החי ביחד עומד על 2843 ש"ח לחודש (שהם 34,116 לשנה). בשו"ע (יו"ד רנג,א) נפסק שעל מנת להיות זכאי לסיוע מקופת הצדקה (הנגבית בכפיה) על הנזקק למכור את רכושו, ומכאן ששיעור 200 זוז כולל את כל הרכוש, ובכלל זה דירה.
9. [על גובה שכר העבודה במבט ההלכתי עי' מאמרו של הרב יונתן אדלר, תחומין כג עמ' 411. – הערת מערכת]
10.  קיימות כיום גישות סובייקטיביות למדידת עוני (ראה בעניין זה: דניאל גוטליב, עקרונות למדיניות למאבק בעוני, עמ' 20). על פיהן נערך סקר, ובו הנשאלים מגדירים מה נראה בעיניהם כצורך חיוני; צרכים שיותר מ- 50% או 75% מהנשאלים הגדירו כחיוניים, נכללים בסל שעלותו נקבעת כקו העוני. צורת מדידה זו היא סובייקטיבית למחצה, כיון שהיא אינה בוחנת את צרכיו הייחודיים של עני מסויים, אלא את הצרכים של החברה שבה חי העני.
11. נראה שלדעת הטור, מי שיש לו פחות ממאתיים זוז זכאי לקבל צדקה במידה שתספק לו את "מחסורו". לא ברור בדברי הטור אם הסוס והעבד ניתנים לעני במתנה או תמורת שכר, ואזי המקבל צרכים אלה עלול להישאר עדיין מתחת לקו העוני ההלכתי, גם לאחר שסופקו לו כל צרכיו.
12. סמ"ק מצ' רמח; מרדכי ב"ב רמז תק; אור-זרוע ב"ב ח"א סי' יד.
13. זאת בניגוד לדעתו של הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט (קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה, אסיא מט-נ, תש"ן, ובאתר www.daat.ac.il), שכתב שעל הציבור מוטלת חובה לתת "רק את הצרכים החיוניים ביותר של העניים".
14. לא כאן המקום לדון במי שבוחר שלא לעבוד, האם הוא זכאי לצדקה.
15. ראה בעניין זה: גוטליב ומנור (לעיל הע' 8), עמ' 23.
16. לעיון נוסף: מאמריהם של הרב נפתלי בר-אילן, "זכאותו של העני לצדקה", תחומין ב עמ' 465-459; ואורי דסברג, "קריטריונים לחלוקת כספי ציבור", תחומין ד עמ' 413-411.