חזרתם של תוקפים מינית לקהילה גם לאחר שריצו את עונשם – היא מהסוגיות החברתיות המסובכות ביותר. לעולם קודמת זכותו של הקורבן לזכותו של הפוגע, ושמירת שלום הציבור וביטחונו לרווחת התוקף. מומחים אומרים כי לא ניתן לסמוך על החזקה העומדת לכל אדם, והסכנה לפגיעה נוספת, על אף ההרתעה, גדולה. לא זו בלבד, אלא כשמדובר במציאות בה לא הייתה הודאה, התנצלות, בקשת סליחה והטמעה של הפשע החמור – הבעיה גדולה הרבה יותר. 

כאבם של נפגעות ונפגעי העבר בראותם את הפושע שב לחייו הקודמים כאילו לא אירע דבר – גדול הוא. מאידך גיסא – גם להם יש מקום על פני האדמה. לא נגזר עליהם עונש מוות, ואין אנו אוסרים אותם במאסר עולם. גם הפתרון של זריקתם מהקהילה, והליכתם האנונימית למקום אחר, בחינת “נע ונד תהיה בארץ” – הוא בעייתי, כי אנו מצילים את עצמנו בדמם של אחרים. וכשמדובר במי שהודה על חטאו ועשה את כל האפשרי להיעשות כדי לתקן את שקלקל – נעילת כל-דרכי-החיים-עתידיים אינה ראויה, בעיקר לא למאמינים העמוקים במעמדם של התשובה והתיקון.

מה עושים?

אין כנראה דרך אחרת מאשר ניסוח כללים חדים וברורים, מגבילים ושקופים, המאפשרים פיקוח ושמירה – כדי להתנהל. זו סמכות הקהילה, ובאופן רחב יותר – המדינה, להציב גדרות ברורים ותביעות בלתי מתפשרות, המרחיקות את האפשרות לפגיעות עתידיות. זה לא פשוט. הכמיהה היא להגלות אותם לארץ גזירה, ובוודאי שקשה לחברה לקבל אותם בחזרה, והיא רוצה גם להמשיך ולשמור על אורחות חייה, שיש בהם זהירות מלשון הרע והלבנת פנים. 

ואף על פי כן – במציאות המסובכת הזו זו נראית העמדה הראויה מבחינה הלכתית ומוסרית, השמה בראש את האחריות לנפגעים עתידיים חס ושלום, ולרגישות כלפי המצולקות והמצולקים מפגעי העבר, ולאחר מכן מטמיעה את ההכרה כי אין דרך אחרת מאשר זו.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.