סוגיית האשפוז בכפייה, העולה בצורה חדשה בתחום עצירת ההידבקות בווירוס הקורונה, מציפה מחדש את המקום המסובך ביותר של סוגיה זו, והוא כאשר מדובר בנפגעי נפש. קשה למצוא פגיעה חמורה יותר באדם כאשר אנו שוללים את חירותו, ועל אחת כמה וכמה כשזה מתחולל לא בגלל עבירות שעשה מבחירתו החופשית, אלא בשל מצבו הנפשי. לעתים הדבר מלווה גם בקשירה, שהיא אחת הפעולות הנוראיות ביותר הקשורות ברפואה.
העקרונות היסודיים של האתיקה הרפואית הם החובה שלא לגרום נזק, האוטונומיה של המטופל, קדושת החיים והריפוי המיטיב, שמירה על כבודו של האדם וכדו'. כל אלה, שרירים וקיימים גם כשאנו עוסקים בנפגעי נפש, ואסור לנו לפטור את עצמנו מלהתייחס לעקרונות אלה. ברם, היישום שלהם סבוך הרבה: מהי גרימת נזק – השארתו במצב הקיים או אשפוזו? נזק למי, כאשר מדובר בסכנה לסובבים אותו; לא ניתן לדבר על אוטונומיה במצבים פסיכוטיים, ואם כן – כיצד שומרים עליה? היכולת לוודא כי מדובר בטיפול מיטיב קלושה יחסית במצבים של תסמונות נפשיות מסוימות, והפסיכיאטריה בכלל היא תהליך ארוך טווח של חיפוש וטעיה ואיזון. ומה נותר עוד בתחום כבוד האדם באשפוז בכפייה? אלו סוגיות סבוכות, שאנו נתקלים בהן בוועדות האתיות כל אימת שסוגיה זו עולה.
אין בנמצא אלגוריתם שמאפשר יצירתה של נוסחה חד משמעית להכרעות במצבים אלה. ואף על פי כן, חובה עלינו לאמץ שלושה עקרונות יסוד בשאלות אלו. ראשון בהם הוא הפסקת ההתייחסות לשאלה זו כאל "סוגיה". מדובר בבני אדם. באנושיות. בהכרעות "סביב מיטת החולה", לאמור: אינדיבידואליות ולא מערכתיות. בהבנה שכפייה בכלל, וקל וחומר בהקשר נפשי, היא פגיעה חמורה, שצריך להצדיקה.
וזה מיילד את העיקרון השני: נקודת המוצא צריכה להיות "לא – אלא אם כן…", לאמור: כל אימת שאנו נתקלים בדילמה אתית אנו חייבים לפתוח את הדיון בשאלה מהי נקודת המוצא, ועל איזו עמדה מוטל להביא את הראיות שיזיזו אותנו מנקודת המוצא הזו. זהו העיקרון הפשוט של "המוציא מחבירו – עליו הראיה". נקודת המוצא אינה בהכרח נקודת הסיום, אולם היה מעצבת את הדיון. כאשר אנו עוסקים באשפוז בכפייה נקודת מוצא זו צריכה להיות שלא מאשפזים אדם בעל כורחו. כאמור. אפשר שניאלץ להגיע להכרעה סופית אחרת, כי תהיינה "ראיות" חזקות שצריך לסטות ממנה.
והדבר מוביל לעיקרון השלישי: כמו בסוגיות אתיות רבות, צריכים לעמוד בשלוש דרישות כדי לאשפז בכפייה: נחיצות, מידתיות, והימנעות מגרימת נזק אגבי. רק כאשר קיימת מידה מובהקת של נחיצות, ברמה של פגיעה חמורה אפשרית בדיני נפשות – חובה לאשפז; גם אז, הדבר חייב להיעשות באופן מידתי, ולא לומר כי כיוון שנאלצנו לאשפז מותר לפעול בצורות אגרסיביות. החובה היא לעשות את המינימום שאנו נאלצים לעשות. והדרישה השלישית היא לתת את הדעת בכל עת האם אנו גורמים חס ושלום נזק שאינו הכרחי במהלך האשפוז.
נפגעי הנפש סובלים בדרך כלל מתשומת לב ציבורית נמוכה מאוד, והיחס אליהם הוא כאל החצר האחורית. אסור לנו ליפול למלכודת זו, ולא לכונן את כל מה שנדרש כדי שלא זה יהיה המצב, כי אם התייחסות אנושית ואתית, מגינה מצילה ומרפאה, ככל שאנו מסוגלים לעשות מול התעלומה הגדולה של הנפש.
לקריאה נוספת:
כפיית טיפול תרופתי על עברייני מין קשים
טיפול בחולה ‘צמח’ (p.v.s.)
