אחת הדילמות המוסריות המרתקות היא היחס למעשים שליליים, ואפילו שליליים מאוד, שהביאו בסופו של דבר לתוצאות חיוביות. מחד גיסא, לא ניתן להתעלם מהתוצאה המבורכת, ומכך שבלי הפשיעה שקדמה למעשים אלה לא היה מתרחש דבר. מאידך גיסא, כיצד ניתן לראות במעשה פסול דבר מה שיש לשבחו, ולהתעלם מהעובדה שבשעת משעה – התוצאה המבורכת כלל לא הייתה צפויה, וכלל לא הייתה ידועה ?

מדרש תנחומא בפרשת השבוע שלנו מתייחס בצורה מדויקת לסוגיה זו: “בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות, ואם עבירותיהן כך זכיותיהן על אחת כמה וכמה ! את מוצא כששלח יעקב את יוסף אצל אחיו, כיון שראו אותו ‘ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו’ (בראשית לז) השליכוהו לבור, אמרו נאכל ונשתה ואח”כ נעלהו ונהרגהו, אכלו ושתו באו לברך, אמר להם יהודה אנו מבקשין להרוג נפש ונברך לא-להינו – אין אנו מברכין אלא מנאצין, על זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה’ (תהלים י), לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו. וישבו לאכול. א”ר יהודה בר שלום: ישיבה אחת שישבו בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון – אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם זכיותיהן על אחת כמה וכמה. ואף כאן, מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהן – מעשה העגל, ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות מצוה שהן עושין על אחת כמה וכמה”.

שני אירועים היסטוריים נבחנים בעין מיוחדת במדרש זה. האחד – מכירת יוסף בה מוצגת העובדה שבסופו של דבר היא הביאה לכך שהעולם כולו זכה להתכלכל בשנות הרעב, על אף שלא זו הייתה המגמה מלכתחילה, והמכירה עצמה הייתה איומה ונוראה. גם בפרשתנו, תולה הדרשן את מחצית השקל בחטא העגל (לא ברור מה סדר הדברים, אבל זהו הרעיון היסודי), ומלמד כי בסופו של דבר נוצרה מצווה גדולה דווקא מכוח חטא העגל.

האם מדובר כאן בעיקרון אתי כללי ? האם ניתן לומר אפוא כי לאור קריאה זו – התורה מלמדת כי אכן העובדה שדבר טוב צומח ממעשה פשיעה מכשירה אותו בדיעבד, ומאפשרת להסתכל עליו באופן חיובי ? האם מכאן והלאה אנו נקרא את מכירת יוסף כסיפור טוב, ואת חטא העגל כמבוע היצירה של מצווה חדשה ? הלומד בעיון את המדרש יראה שלא כך הם פני הדברים, שכן בפתיחת דבריו ייחס הדרשן את המבט המיוחד הזה ל “חיבתן של ישראל”. דיוק בטיעון זה מלמד כי הדבר קשור בהקשר כללי, לאמור: כאשר מדובר במי שבאופן כללי מעשיו לטובה, והתגלגלה לידיו טעות נוראה או מעשה אסור – כשהם הובילו לתוצאה מבורכת ניתן לקשור אותם לאופי הכללי של האישיות או של התנועה והעם. ברם, זו מציאות חריגה. מבחינה עקרונית ניתן ללמוד מדברי הדרשן את ההפך המוחלט: כאשר אין מדובר בחיבתן של ישראל אנו לא בוחנים את המעשה לאור תוצאותיו, אלא לאור העובדה שמדובר במעשה חמור, ומתייחסים לכך. המפתח המוסרי מחייב אותנו לראות את הדברים לאור ההקשר הרחב, וזו אחת הבשורות הדרשניות המוארות מפרשתנו.