בשנים האחרונות קיימת תופעה של זיוף תעודות זהות ומסמכי זיהוי אחרים של אזרחים ישראלים. העבריינים המזייפים את המסמכים הללו משתמשים במסמכים המזויפים כדי להתחזות לבעל התעודה ולבצע מעשי הונאה ועבירות פליליות וביטחוניות אחרות. זיוף תעודות זהות פוגע גם בדמוקרטיה, שכן הוא מאפשר התחזות לאדם אחר בהליך הבחירות.

על רקע זה, חוקקה הכנסת בשנת 2009 את “חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע” התש”ע-2009. חוק זה קובע כי תעודות הזהות והדרכונים המונפקים על ידי רשות האוכלוסין יכללו מידע ביומטרי שימנע זיוף שלהם – תמונת פנים ותמונות שתי טביעות אצבע.1 בנוסף, החוק קובע כי יוקם מאגר ביומטרי מרכזי, שיכלול את הנתונים הביומטריים האמורים של כלל אזרחי ישראל, וימנע זיוף של מסמכי זיהוי והוצאת מסמכי זיהוי כפולים לאדם אחד.2

להקמת המאגר הביומטרי קמו מתנגדים רבים, שטענו כי החוק פוגע בפרטיותם של אזרחי המדינה. לטעמם, לא ראוי להתייחס לכל אזרח כחשוד ולפגוע בפרטיותו בשמירת אמצעי זיהוי ביומטריים שלו, כאשר אין כנגדו כל חשד. בעתיד הממשלה עשויה להחליט לעשות שימוש נוסף במאגר, ובכך להעצים את הפגיעה בפרטיות האזרחים. בנוסף, קיים חשש שנתוני המאגר ידלפו לגורמים פליליים, ובמקרה כזה הפגיעה בפרטיות תגדל מאוד ותהא בלתי-הפיכה (שהרי לא ניתן להחליף תמונת פנים או טביעת אצבע).

מנגד, רשות האוכלוסין וההגירה טענה כי המאגר הביומטרי מאובטח ברמה הגבוהה ביותר, ובין שאר אמצעי ההגנה הוא אינו כולל נתונים אישיים מזהים כדוגמת שמות או מספרי זהות, אלא רק מספר סידורי מוצפן. אמצעי ההגנה שננקטו מבטיחים כי המאגר לא ידלוף. בנוסף, הקמת המאגר הביומטרי חיונית כדי למנוע התחזות.

בין שלל השאלות שמעורר המאגר הביומטרי, נבקש לדון בשאלה אחת: האם המאבק בפשיעה מצדיק פגיעה בפרטיות של אנשים ישרים? האם בשל החשש מפני עבריינים או מחבלים מוצדק לפגוע באנשים אחרים?3

א. חובת השלטון להילחם בפשיעה

מחובתו ומסמכותו של שלטון – קרי, בית הדין והמלך – להילחם בפשיעה ובעבריינות, ומותר אף להעניש את העבריינים בעונשים חריגים ולא מידתיים כדי להרתיעם ולאיים עליהם. לגבי בית הדין, סמכות זו מפורשת בגמרא (סנהדרין מו,א):

תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.

שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו. לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.

הרמב”ם (הל’ סנהדרין כד,ד; הל’ ממרים ב,ד) פסק זאת להלכה, וכך פסק השו”ע (חו”מ ב,א):

אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה.

ביחס למלך, נפסקו הדברים ברמב”ם (הל’ מלכים ד,י):

בכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים,4 ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה’, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”.

במילים “לעשות משפט” אין כוונת הרמב”ם למשפט התורה, המסור לבית הדין, אלא למה שקרוי “משפט המלך” (ראו: הל’ מלכים ג,י; הל’ סנהדרין פי”ח).5

סמכות זו נתונה גם למדינה בזמננו, כפי שכתב הראי”ה קוק (שו”ת משפט-כהן, עמ’ שלח):

כל דבר כללי הנוגע לאומה, וגם כל תיקון של הוראת שעה לגדור בפני עושי עולה, הכל הוא בכלל משפטי המלוכה, שיש רשות למלך להתנהג בהם כפי ראות עיניו.

ב. תקנות משפטיות כנגד עבריינים

גם מערכת המשפט שותפה למלחמה בפשיעה, ואחד מתפקידיה הוא ליצור מערכת כללים, תקנות וחוקים שיאפשרו את שלומם וטובתם של תושבי המקום וימנעו מפושעים ומעבריינים לשבש את אורחות החיים.

בדברי התנאים והאמוראים, ולאחר מכן בפסיקותיהם של הגאונים והראשונים, מצאנו הלכות ותקנות שנקבעו מפני הרמאים, מפני הגזלנים, מפני הגנבים ומפני החמסנים. עבריינים אלו הם קבוצות מיעוט, שהרי הציבור ברובו המוחלט מורכב מאנשים ישרים והגונים. אלמלא החשש מאותם עבריינים, לא היו קובעים את ההלכות הללו ולא היו מתקנים את התקנות. ובכל זאת, כדי למנוע פשיעה ועבריינות, נקבעו הלכות ותוקנו תקנות המגבילות את כלל הציבור.

הדוגמאות לתקנות כאלה רבות, ונביא כמה מהן (תוספתא כתובות [ליברמן] יב,ב):

מפני מה אמרו ‘הנזקין שמין להן בעידית’? מפני הגזלנין ומפני החמסנין. שיהא כל אחד ואחד אומר: מפני מה אני גוזל, ומפני מה אני חומס? שלמחר הרי בית דין שמין שדה יפה שלי. סמכו על המקרא: “מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם”.

מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית? מפני הרמאין. שלא יהא כל אחד ואחד נותן עיניו בתוך שדה חבירו יפה, בתוך חצר חבירו יפה, ומלוה אותו עליו וקופץ ונוטלה. אם כן ישומו לה בזיבורית? שלא לגדור דרך בפני לווין, שלא יהא אדם מבקש ללוות ואין אדם מלוהו.

למרות שהגזלנים, החמסנים והרמאים אינם רבים, חז”ל קבעו כי “הנזקין שמין להם בעידית, ובעל חוב בבינונית” (משנה גיטין ה,א). הרי לנו דוגמא לפגיעה ממונית בכלל הציבור מחשש לפשיעה ועבריינות.6

תקנה נוספת שניתקנה מפני הרמאים מובאת בגמרא במסכת ב”ב (פט,א): “אמר רמי בר חמא א”ר יצחק: מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים, מפני הרמאין”. אגדרמין אלו – הפקחים הבודקים את המידות והשערים – מפריעים מן הסתם לסוחרים ההגונים, שנאלצים לעמוד תחת ביקורת והשגחה קבועים, והרשב”ם הוסיף כי הפיקוח נוגע ל”כל מיני רמאות”, ולאו דווקא למידות ולשערים. אך אף על פי, תיקנו חז”ל להעמיד מפקחים מחשש לרמאות ולטובת כלל הציבור.7

תקנה נוספת ניתקנה בענייני השבת אבידה (תוספתא ב”מ [ליברמן] ב,טז):

בראשונה כל הבא ונותן סימניה היה נוטלה. משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן סימניה ומביא ראיה שאינו רמאי.

ברור שאין להתייחס כאל רמאים לכל מאבדי האבדות הבאים לקבל את אבדותיהם. אבל בשל מיעוט רמאים, תיקנו חז”ל שכל מאבד צריך להביא ראיה שאינו רמאי, ואם לא הביא – הפסיד. עד כדי כך, שהטור כתב: “האידנא כולהו בחזקת רמאין” (חו”מ סי’ רסז).

אחת הגזרות הקשות בהלכות שמיטה היא גזירת ספיחים (רמב”ם, הל’ שמיטה ויובל ד,א-ב):

כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע – הכל מותר לאכלו מן התורה… ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר: ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

גם כאן, אין לחשוד בכל החקלאים שעברו על איסור וזרעו זרעים ותבואה בשנת השמיטה, ואף על פי כן גזרו גזרה גורפת לפיה כל הספיחים אסורים בשמיטה.

ג. סמכות המנהיגות המקומית

גם למנהיגות מקומית יש סמכות לפגוע ברבים בשל חשש מגנבים, אפילו כאשר החשש הוא רחוק. במשנה (ב”ב ז,ב) נאמר:

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער.

בגמרא שם מוסבר שרשב”ג סבר שכשהחצרות סמוכות לרשות הרבים, יש סמכות לכפות לבנות בית שער; ואילו תנא קמא סבר שתמיד יש חשש שבני רשות הרבים ייכנסו לחצר ועל כך בכל חצר ניתן לכפות בניית בית שער. רש”י שם הסביר את התועלת שבבית השער ובדלת:

כופין אותו – את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר.

ודלת – לשער החצר לנועלו.

לדעת רש”י בית שער נועד למנוע היזק ראיה, ודלת נועדה למנוע כניסה מבחוץ של אנשים.8 היד-רמה (שם) הוסיף שהדלת נועדה גם “לאגוני עליהו מבהמות וחיות”. הנימוקי-יוסף (ב”ב ד,ב מדפי הרי”ף) כתב שמטרת הדלת היא “לסגור החצר בלילה”. הרב דוד טעביל (נחלת-דוד ב”ב ז,ב) כתב שכוונת רש”י והנימוקי יוסף היא שיש לנעול הדלת “היינו לשמרו מגנבי, וכן מוכח גם מהתוספתא דתני דלת נגר מנעל ובריח”.

הרשב”א (שו”ת ח”ב סי’ קלד) נשאל על בניית דלת במבוי במקום שיש סכנה מגויים:

מפני שראש המבוי פתוח לשכונת הנכרים, הסכימו הקהל והחרימו להעמיד להם דלתות בחצי אותו מבוי בשל סמיכות לשכונת הנכרים ויש להם חותם מן המלך על זה. וקצת מאותן שחוץ למבוי כשסיימו לעשות שם הפתח לא היו שם בשעת החרם. ובאו עכשיו ועכבו ביד הקהל, מפני שיש בתוך השכונה בית הכנסת לדרום ומקוה טהרה לנשים, ופעמים שיצטרך אחד מהם ליכנס ולא יוכל. היוכלו לעכב על ידם אם לא?

הרשב”א כתב בתחילה שהמתנגדים לבנייית הדלת צודקים מפני שיש במבוי בית כנסת ומקווה טהרה, ו”מיצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו” (ב”ב יב,א). אולם בסוף דבריו כותב הרשב”א כך (והו”ד בבית-יוסף חו”מ סי’ קסב):

אבל עכשו שיש למלכי האומות בנו מלוכה ומה גם שהשוקים והרחובות הם למלכים והם יכולים לסגור ולבנות ברחובות עיר וכן אנו רואים אותם נוהגין כן, אם נתן המלך לאלו להעמיד להם דלתות עושים. דדינא דמלכותא דינא. ואפשר עוד כי גם למלכי ישראל רשות בכענין זה לפי שזה משמירת עמו, כדי שלא יזוקו הישראלים דרים פריצים בין השכנים. ויהיה בזה נזק המלך והרי זה בכלל מה שאמרו במשנתינו ופורץ לעשות לו דרך. וכל האמור בפרשה – מלך מותר בו. א”כ מה שצוה המלך לעשות פתח ודלתים באמצע השכונה לשמירת העם, הרשות בידו. נמצא דין מלכי ישראל שוה לדין האומות בדבר זה. וזה ראיה כי זה דינא דמלכותא ולא גזלה דמלכותא ושפיר דמי.

העמדת בית שער ודלת מצמצמת ומגבילה את המרחב הפתוח של בני החצר או המבוי, והיא אף מגבילה את היכולת לתת צדקה לעניים (ראו: ב”ב ז,ב). ובכל זאת, ניתן לכפות על כך כדי למנוע גניבות.

יש לציין שבמשנה לא נאמר שיכולת הכפייה היא רק אם רוב תושבי החצר מעוניינים בבניית בית שער ודלת. ואכן, רבנו ירוחם כתב שאפילו מועטים יכולים לכפות בזה את הרבים (מישרים לא; דף ק,ב):

כופין בני חצר לבנות בית שער אם הוא סמוך לרשות הרבים, וגם לעשות דלת לחצר. אם דר בבית – כופין אותו על הכל, ואם אינו דר בבית – אין כופין אותו אלא לדלת ונגר ומנעול, אפילו מועטין כופין למרובים.9

חשש של נזק רחוק לפשיעה ועבריינות מאפשר למיעוט לכפות על הרוב לבצע פעולות שימנעו נזק זה. כך פסק המהרי”ק (שו”ת סי’ ד):

מי לא תנן: כופין אותו לבנות בית שער ודלת וכופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח. ותניא בברייתא: מי שיש לו בית בחצר אחרת – בני חצר משעבדין אותו לעשות דלת, נגר ומנעול. והרי דבכל חשש סכנת גנבים או ליסטים, כופין כל השייכים אל החשש ההוא לסייע בהצלה.

כל שכן וכל שכן בחששא גדולה ועצומה כזו שהיא חס ושלום חשש הגוף והנפש… שיש לחוש לכל השייכות בחששא ההיא שיסייעו בדבר, ואפילו מגלימא דעל כתפייהו, ואפילו היה להם למכור שער ראשם.

ברור אפוא שאם העמדת דלת או מחסום תמנע פשיעה או תצמצם את הסיכון לפשיעה, המיעוט יכול לכפות על הרוב לנקוט בצעד זה.10

ד. “אוי לרשע ואוי לשכנו”

על סמכות מרחיקת לכת בהקשר זה שמענו מתשובת הראי”ה קוק (שו”ת דעת-כהן סי’ קצג). באותו מקרה, רב הטיל חרם על קהילה לאחר שכיבדו אדם שאכל ושתה ביום הכיפורים ב’מפטיר יונה’. השאלה שהופנתה לראי”ה קוק הייתה מדוע בני הקהילה האחרים צריכים לסבול. בין דבריו בתשובה, כתב הראי”ה קוק:

במקום ש”בהדי הוצא לקי כרבא” (ב”ק צב,א; רש”י: קוץ הגדל אצל הכרוב, כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו; כלומר, שכיני רשע לוקין עמו). אז אפילו בשביל יחיד, שצריכים להענישו למיגדר מלתא, עונשין גם כן את הרבים שלא חטאו כלל. דבכי האי גוונא דשייך “אוי לרשע אוי לשכנו”, לא למדנו מקרא המפורש ד”לא יומתו”, וממילא כח רשות בית דין למיגדר מילתא במקומו עומד. וטעמא דמילתא, דבמקום דשייך אוי לרשע אוי לשכנו אין חוששין למה שיענשו אחרים, ולית ביה משום “לא יומתו אבות על בנים”, ומותר לעשות כן בכח בית דין למגדר מילתא, הוא מטעם שזה גם כן למדנו מהכתוב שבתורה, כמו שכתוב במשנה נגעים (יב,ו): “מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו”. והיינו מקרא דנקיט לשון רבים חוץ מהטיחה, שעל זה שנינו שאין חברו מטפל עמו בטיחה משום דכתיב לשון יחיד “ועפר אחר יקח וטח את הבית”. ואם כן היא מידה בתורה על כל פנים לחלק בזה.

הראי”ה קוק מזכיר את המשנה (נגעים יב,ו) הקובעת שכאשר נראה נגע בבית, אף השכן סובל ואף הוא שותף בפירוק האבנים ובהבאת אבנים חדשות, אם כי הוא אינו טח את הבית. כך מדויק מהפסוקים (ויקרא יד,מ-מב), הנוקטים בלשון רבים ביחס לכל העבודות הנדרשות לטהרת הבית פרט לטיחה עצמה:

וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ואת הבית יקצִעַ מבית סביב ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית.

וכך נאמר במשנה:

מכאן אמרו: אוי לרשע אוי לשכנו. שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים. אבל הוא לבדו מביא את העפר, שנאמר: “ועפר אחר יקח וטח את הבית” – אין חברו מטפל עמו בטיחה.

הרי לנו שלעיתים המטרה של הענשת הרשע מצדיקה סבל גם לאחרים, בבחינת “אוי לרשע ואוי לשכנו”.11

ה. סיכום

1. כאשר בית הדין, המלך או המנהיגות המקומית פועלים לביעור הרוע ולמניעת עבריינות ופשיעה, לעיתים אין מנוס מנקיטת צעדים הפוגעים בציבור.

2. המאבק בזיופי מסמכי זיהוי הוא ללא ספק אינטרס ציבורי משמעותי. על כן, חובה על הרשויות לנקוט בצעדים לשמירת האמינות של מסמכי הזיהוי. אם צעדים אלה מחייבים את קיומו של מאגר ביומטרי, הדבר מותר למרות הפגיעה בציבור.12

3. אם מוחלט על הקמת מאגר ביומטרי, על הרשות לוודא שהשימוש במאגר יהיה אך ורק לצרכים הנדרשים שבשבילם הוקם המאגר, וכן עליה לאבטח אותו ברמה הגבוהה ביותר.


לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. החוק מאפשר לאזרחים המעוניינים בכך להימנע ממסירת טביעות אצבע, ובמקרה כזה תוקף מסמכי הזיהוי שיינתנו לו יהיה 5 שנים בלבד, לעומת תוקף של 10 שנים למסמכי זיהוי הכוללים טביעות אצבע.
  2. בפועל, שר הפנים החליט להחיל את החוק על כלל אזרחי המדינה לאחר תקופת מבחן שבה הונפקו מסמכי זיהוי ביומטריים לכ-1,200,000 אזרחים ותושבים שבחרו בכך.
  3. על פגיעה בצנעת הפרט יצאו שני ספרים חשובים בשנים האחרונות: הרב פרופ’ נחום רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, ירושלים תשס”ו; הרב ד”ר איתמר והרפטיג, צנעת אדם, עפרה תשס”ט. הרב ורהפטיג נגע בסוגיית המאגר הביומטרי בקצרה בעמ’ 235. בדברי הברכה לספר כתב הרב יעקב אריאל שסוגית המאגר הביומטרי ראויה לדיון מפורט בפני עצמו: מחד יש להילחם בפשיעה ומאידך יש צורך גם להיזהר מחדירה מוגזמת לרשות הפרט.
  4. במקומות נוספים ציין הרמב”ם את עונשם של מנהיגים שלא פועלים לשם שמים. ראה רמב”ם הל’ תשובה ג,ו; ג,יג; הל’ סנהדרין כה,א. גם דיין בבית דין צריך לפעול לשם שמים – ראו רמב”ם, הל’ מלוה ולווה ב,ד; הל’ סנהדרין כד,י.
  5. על היחס והקשר שבין משפט המלך לבין מערכת המשפט שפועלת ע”פ התורה, בייצוב הסדר החברתי התקין, הארכתי במאמריי: “משפטי התורה ומשפט המדינה”, מלכות יהודה וישראל, עמ’ 98-87; “חוקה לישראל – תחליף לחוקת התורה”, שבות יהודה וישראל, עמ’ 225-212; ” שלטון ומשפט במדינת ישראל במשנת הריא”ה הרצוג”, משואה ליצחק – ספר זכרון לרב יצחק א’ הלוי הרצוג, ירושלים תשס”ט, עמ’ 419-387.
  6. כך הסביר בשו”ת הרשב”א ח”ד סי’ יג, וכך כתב גם בחידושי חתם-סופר כאן. ראו גם ברמב”ם, הל’ מלוה ולווה ב,א-ד, שהאריך בתיאור השתלשלות תקנה שתקנו הגאונים “משרבו הרמאים” בענייני פירעון חוב של הלוואה.
  7. גם במקדש תקנו תקנות “מפני הרמאים” – ראו: משנה שקלים ה,ה; משנה מנחות י,ג; ירושלמי שקלים ו,א; ירושלמי יומא א,ה; ירושלמי יומא ב,ה; יומא כג,א. גם במעשה הבריאה נבראו דברים באופן מסוים מפני רמאים, חמסנים וגזלנים: “למה נברא יחידי? מפני החמסנין והגזלנין. ומה עכשיו שנברא יחידי גוזלין חומסין, אילו נברא שנים על אחת כמה וכמה?… מפני מה אין הפרצופות דומות זו לזו? מפני הרמאין, שלא יהא כל אחד ואחד קופץ לתוך שדה חבירו ובא על אשת חבירו, שנאמר: ‘וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר’. רבי מאיר אומר: שינה המקום מראה פנים, דעת וקול. מראה פנים ודעת – מפני החמסנין והגזלנין, וקול – מפני הערוה” (תוספתא סנהדרין [צוקרמאנדל] ח,ד-ו). לפי רבא, אחד הנימוקים למצווה להניח פאה בצד השדה הוא “מפני הרמאים” (שבת כג,ב).
  8. ואכן, הגמרא (ב”ב ב,ב) הביאה משנה זו במסגרת הדיון האם היזק ראיה שמיה היזק או לא.
  9. אמנם, לא תמיד ניתן לכפות על בנית בית שער ודלת. בתוספתא ב”מ (ליברמן) יא,טו נאמר: “מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות הימנו דלת למבוי, שיכול לומר: רצוני שאכנס בחבילתי על פתחי”. ר’ יצחק קרקושא (בשיטת הקדמונים) ב”ב ז,ב, הביא את הסברו של הראב”ד לדין זה: “דפתחי המבוי רחבים וכשאין שם דלת [יכולים ליכנס מן הצד וחבילתם] על כתפם. אבל פתחי החצר שהם קצרים אפילו אין שם דלת אינן יכולין ליכנס מן הצד וחבילתם על כתפם], משום הכי כופין”.
  10. פוסקים בני זמננו עסקו במגוון שאלות הקשורות להגדרת השכיחות של הנזק הצפוי ושל מחויבות השותפים השכנים לממן צעדים למניעת הנזק או לצמצומו. ראו: הרב יעקב ישעיהו בלויא, פתחי חושן, הל’ נזיקין טו,לח; הרב צבי יהודה בן יעקב, “מחסום אלקטרוני בחניה משותפת”, משפטיך ליעקב, ב, עמ’ תפט-תק.
  11. יש לציין שאיננו מדברים על ענישה של אדם בעוון אדם אחר, אלא על מאבק מונע נגד פשיעה. אמנם, לעיתים גם ענישה קבוצתית היא מותרת – ראו: הרב מאיר בטיסט, “ענישה קיבוצית”, תחומין יב, מעמ’ 229.
  12. לנושא קרוב, של האזנת סתר כדי לחשוף פעילות עבריינית או למנוע אותה, ראו: הרב איתמר ורהפטיג, “האזנת סתר”, צנעת אדם, מעמ’ 151; הרב פרופ’ נחום רקובר, “האזנת סתר למניעת עבירות וגילוי עבריינים”, צנעת הפרט, מעמ’ 355. אמנם, מאמרים אלו עסקו בהאזנת סתר לחשוד בביצוע עבירה או לצורך איתור מידע על חשוד, ולא בהאזנת סתר כללית לצורך מניעת עבריינות. ראו גם: הרב שלמה דיכובסקי, “האזנת סתר”, תחומין יא, מעמ’ 299.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.