תוכן העניינים
לשקר ולהיכנס לגוש קטיף
1מבוא
בתחילת חודש תמוז תשס"ה, החליטה ממשלת ישראל לסגור את גוש קטיף לכניסת מבקרים שאינם תושבי גוש קטיף. כניסתם של מבקרים מאותו הזמן הותנתה בקבלת אישור מיוחד על ידי מרכז היתרים שהוקם בצה"ל לצורך כך. ההיתרים ניתנו בעיקר לקרובים מדרגה ראשונה של תושבי הגוש, וגם ביחס אליהם הוערמו קשיים אין סופיים על מנת שלא לאשר את הבקשות. ובכל זאת, מיום ליום, ובעיקר משבת לשבת, רבו האורחים שמילאו בחום ובתמיכה, את יישובי גוש קטיף, חלקם עד ימי הגירוש וחלקם לפרקי זמן קצרים, כל זאת בתנאי מגורים קשים, ובימי הקיץ החמים. "מאמינים ומזיעים". חלקם הגדול של האורחים הרבים הללו נכנס לגוש קטיף ללא אישור ממרכז ההיתרים. יש לציין שהיו גם שוטרים ובעיקר חיילים, שהעלימו עין ואף סייעו להכניס לגוש קטיף אורחים שלא היו להם אישורי כניסה. אך בכל זאת, רבים מהנכנסים הערימו, שיקרו בדרכים שונות ויצירתיות על מנת להיכנס לגוש קטיף.
האם מותר היה לעשות זאת?2
ההכרעה "בשטח" הייתה שמשקרים, על אף תחושת אי הנוחות שנלוותה לדבר. סוף סוף מדובר בציבור שומר חוק וסדר, שלא היה רגיל בעימותים חזיתיים עם משטרה או חיילים, ובעיקר זהו ציבור של אנשים דוברי אמת, שאינו רגיל לשקר. "בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע" (ישעיהו סג, ח).
הנחת היסוד של מאמר זה היא שתכנית ההתנתקות, גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, החרבת הישובים, ומסירת מקומות אלה לרשות נכרים בארץ ישראל, היא איסור תורה – "לא תחנם". לאו זה, משמעותו איסור מסירת חלקי ארץ ישראל לבעלות נכרית, ובמקרה זה הדבר חמור יותר, מכיוון שהנכרים הללו הם ארגוני טרור אויביה של מדינת ישראל. עם ישראל מצֻוה לירש את מרחבי ארץ ישראל ולשבת בהם, ולא לעזוב את הארץ בידי גויים. מדינה יכולה כמובן להחליט על סגירת מקום למעבר תושבים או אזרחים (מסיבות תעבורה, שטח אש, שמורת טבע, ועוד) אלא בתנאים מגבילים, ובלבד שמקומות אלו נשארים בריבונות מדינת ישראל; אבל שטנה הדבר כשהמגמה היא שלילית – להתנתק מחבלי ארץ ישראל, ובניגוד להלכה. כמו כן, ההחלטה של הכנסת והממשלה עברה את מבחן הדמוקרטיה הפורמאלי, אך היא נעשתה בצורה לא הגונה ולא מוסרית, מושחתת וברוטאלית (=שינוי מהותי מתוכן המצע בשלו נבחרה מפלגה, רמיסת תוצאות משאל מתפקדי המפלגה, פיטורי שרים על מנת להשיג רוב, שינוי עונתי במפלגות המרכיבות את הממשלה בהתאם לצרכים, תשלום כספי למפלגות שיתמכו בתכנית, הבטחת תפקידים ומשרות לתומכים, איומים על מי שלא תומך, ועוד), ולא ברור כלל שהדבר היה עובר גם את מבחן העם, לוּ הוא היה נשאל. זהו מעשה שהוגדר כ"נבל ברשות הדמוקרטיה", בשל השגתו בצורה דוחה וממאיסה. הדמוקרטיה רוּקנה מתוכנה.
יש לראות בניסיונות להיכנס לגוש קטיף בדרכי הערמה ושקר, בניגוד לחוק המדינה, מעשה מחאה נגד התכנית כולה, כולל גם נגד השלבים המבצעיים שקדמו ליישומה. היו אף שסברו, שנוכחות של ציבור גדול בתוך גוש קטיף בזמן הגירוש, תגרום לשיבוש תכנית הגירוש והעקירה, ואולי אף תצליח למנוע אותה לחלוטין. בין אם תחזיות אלה היו נכונות או לא, הצבא רצה למנוע כניסה של מי שאינו תושב המקום, כדי שבזמן הגירוש יהיו כמה שפחות אנשים במקום.
א. לשקר לנציגי השלטון על מנת לקיים מצוה
מצאנו שהיו ששיקרו והערימו על השלטון ונציגיו, על מנת לקיים מצוה. כך במגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון ד"ה [ה'] כ' חודש אב:3
ב. גזֵרה לא צודקת
גם כשהגזֵרה איננה פוגעת בקיום מצוה, אך היא גזרה לא צודקת, מאחר שהמנהיג שגזר אותה איננו בעל סמכות או איננו נוהג ביושר, מותר לשקר לו. בגמרא בבבא קמא קיג ע"א (וכן בנדרים כז ע"ב – כח ע"א) נאמר שיש מצבים בהם מותר להבריח את המכס או לידור לשקר, ועל פי הירושלמי נדרים ג, ד הוא הדין שמותר גם להישבע לשקר. כל זאת בתנאים הבאים: "אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו" (בבלי, בבא קמא שם).6 מוכס שאין לו קצבה זהו מוכס שנוטל יותר מהקצוב לו (רש"י שם), או שנוטל כמה שהוא רוצה, לעתים יותר לעתים פחות, ואיננו משווה מידותיו (שיטה מקובצת שם). המכנה המשותף לתנאים הללו הם שמדובר על מעשים שנעשים שלא ביושר בידי מנהיגים או באי כוחם, או על ידי כאלה שמטילים את אימתם ללא קבלת סמכות ורשות.
התוספות בבבא קמא שם ד"ה נודרין להרגים, מסביר שהנודר מחמת אונס של מוכס שכזה, מחשב בליבו שהדבר שהוא אסר על עצמו נאמר לאותו יום בלבד, ועל כן בימים אחרים הוא יכול לעבור על נדרו: "ואע"ג דדברים שבלב אין דברים, משום אונסא שרו ליה… והוא הדין שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע".
התוספות מדגים את דבריו על מקרה הדומה לנדון דידן:
כאן המגבלה של האנסים היא סתמית, לגור במקום מסוים, ובכל זאת מותר לידור כאילו מסכימים למגבלה, ולהערים בכך על האנס. מוכס העומד מאליו, משמעות הדבר היא שגזרותיו אינן תקינות והן חסרות תוקף משפטי, אלא שהוא מצליח בכוח סמכותו ובשל מעמדו לכפות את רצונו.
הדמיון בין המקרה שהתוספות מציג לבין הנושא שבו אנו עוסקים אינו מוחלט. החיילים והשוטרים שמנעו את הכניסה לגוש קטיף עשו זאת בשל החלטת ממשלה, ואין לראותם כמוכסים העומדים מאליהם. כאן הבעיה היא לא במעמדם של מי שאיננו מאפשר לעבור למקום מסוים, אלא בגזרה עצמה, אך על כל פנים סוף סוף התוצאה בשני המקרים שווה. הגזרה כאן היא בניגוד להלכה, יש בה עוולות מוסריות רבות, ועל פי אותם פרמטרים שהציב התוספות, יוצא שמותר היה לשקר ולהערים על כוחות הביטחון.
ג. חילול השם
האם אין לחשוש לחילול השם, שנגרם מכך שהיו כאלה שבכל זאת נתפסו בשקרם, ואף הורחקו בשל כך מהמחסום בואכה גוש קטיף, או שנוצר מעצם ידיעתם של כוחות הביטחון שיש המרמים ומשקרים על מנת להיכנס לגוש קטיף?
הרא"ש בבבא קמא פ"י סי' י מביא את דברי התוספות שצוינו לעיל, וכותב:
רב אשי אמר, במוכס כנעני. דתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם, ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם. ור' עקיבא טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קידוש השם באין.
מותר לגזול מגוי שהוא אנס, אם אין בזה חילול השם, ובמקום שיהיה חילול השם אין לגזול אף לא מגוי אנס. מדברי הרא" ש="" הללו="" ניתן="" להסיק="" שההעמדה="" הקודמת="" בגמרא="" במוכס="" שאין="" לו="" קצבה="" או="" העומד="" מאליו,="" היא="" אף="" אם="" אותו="" מוכס="" הוא="" יהודי,="" ואילו="" רב="" אשי="" מעמיד="" באנס="" גוי="" שהוא="" מטעם="" המלך="" ויש="" קצבה,="" ומדובר="" במקרה="" שעצם="" גביית="" המס="" הנידון="" אונס,="" ולכן="" מותר="" לשקר="" אין="" בזה="" חילול="" השם.13 ועל כן היתר זה נחשב כהיתר נדר לדבר מצוה. על פי ההסבר השני, חכמים מצֻוים לעשות את רצון המלך, על אף שבדרך כלל "אין מתירין לו אלא בפניו". בשל סיבות אלו סובר רבינו תם, שהיה מותר לחכמים להתיר לצדקיהו את הנדר. ניתן להסיק מכאן שמותר לנהוג שלא כראוי כשהדבר פוגע בקיום מצוה, ואף כשיש חשש שייגרם מכך חילול השם, אם כי כאן מדובר בקיום מצוותו של מלך – צדקיהו.14
אמנם נראה שהמקורות הללו העוסקים בשקר לגוי אנס כשיש גם חשש לחילול השם, אינם נוגעים לנושא בו אנו דנים:
א. יש להצביע על כך, שהדוגמאות שבהן דנים התוספות והרא"ש, עוסקות בהפרת התחייבות או בשקר במצבי רשות ובמקרים פרטיים, כגון גוי שהשביע יהודי שלא לגור במקום מסוים. ואילו כאן מדובר במקרה בו נאסר על יהודים להיכנס למקומות מסוימים בארץ ישראל, כשהמגמה היא להתנתק ממקומות אלו, דבר שהוא איסור תורה. במצב שכזה, נראה שגם הרא"ש החושש לחילול השם, יסכים שהחילול השם הגדול נעשה על ידי ממשלת ישראל, המסכימה מרצונה לסלק את ריבונותה מרחבי ארץ ישראל, ולא על ידי אותם המנסים למחות ולהפגין כנגד מגמה שלילית זו או אף לנסות למנוע את התגשמותה. 15
ב. יש סוג של עברות ואיסורים דאורייתא, שהעובר עליהם בפני נכרים, בנוסף על עצם האיסור, עובר גם על חילול השם. כך למשל באשר לגזל הגוי, כאמור בתוספתא בבבא קמא [ליברמן] י, טו:
גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם.16
נראה שגם במה שקשור לשקר יש להיזהר שאם ייוודע הדבר לגוי, יש בזה חילול השם, מלבד איסור השקר. כך למשל השיב הרב יחזקאל כחלי (שו"ת תורה לשמה, סי' שעא) כשנשאל אם מותר לשקר בשביל למנוע עברה:
החשש היה שהדבר יתגלה לערכאות ויהיה חילול השם. אך שונה הדבר כשמדובר בעברה כלפי יהודי. הגוזל מיהודי או המשקר ליהודי, עובר כמובן על גזל או על שקר, אך אין כאן עברה על חילול השם.17 רבינו בחיי (ויקרא כה, נ), מסביר את טעם האיסור של חילול השם בגזל מגוי, מה שאין כן בגזל מישראל:
דברי רבינו בחיי הללו אמורים כשאכן קיים איסור גזל, ונראה שהוא הדין גם באיסור שקר. לפי דברינו לעיל, במקרה שלפנינו מותר היה לשקר ולהערים, מאחר שהגזרה של הממשלה והכנסת, לעקור את יישובי גוש קטיף, ומניעת הכניסה לשם כחלק מתהליך הגירוש, הן בניגוד להלכה. סביר להניח, שהחיילים והשוטרים היו מודעים לכך שתושבי גוש קטיף ותומכיהם הבאים איתם, כמו גם רבים נוספים בעם ישראל, אינם מקבלים ברמה העקרונית את חוק ההתנתקות, מאחר שלפי דעתם החוק הוא בניגוד לתורה ולהלכה, ופעולות הערמה והשקרים על מנת להיכנס לגוש קטיף, הם חלק מניסיונות המניעה והמחאה כנגד הגזֵרה. כידוע, הצבא והמשטרה התכוננו לתסריטים חמורים הרבה יותר מאשר שקרים והערמות, כך שיש מקום לראות את פעילות המחאה הזו, כאפשרות ידועה שנלקחה בחשבון ושהייתה צפויה בעיניהם.
ד. מבט חינוכי – על הלגיטימיות לשקר ועל היחס למדינה
התייחסות להחלטת ממשלה וחוק הכנסת וליישומם על ידי הצבא והמשטרה כמעשה הנוגד את ההלכה והמוסר, והדיון על מעשיהם כמעשה של "אנס" או "מוכס" (והנגזר מכך: האפשרות לשקר ולרמות), שני אלה מצריכים התמודדות חינוכית ורוחנית מלבד התשובה ההלכתית הממוקדת לשאלה שנשאלה האם מותר היה לשקר ולהערים. זאת מאחר שניתן להיסחף ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, לפיהן אין לממשלה ולכנסת שום סמכות, ומותר לשקר ולהערים בכל מה שקשור להחלטות ממשלה זו ולחוקי מדינת ישראל בכלל, ואולי אף לשקר בכלל.
מאז קום המדינה, לא חוקק ויושם חוק, שנוגד בצורה משמעותית כל כך את שכתוב בתורה ובהלכה לפי הבנתנו, כמו חוק ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון. גם הדרך העקלקלה והקלוקלת שבה חוקקו את החוק, והיישום הברוטאלי והגס בו הוא יושם, שתוצאותיה הם הריסת יישובים ובתי כנסת עד עפר, קהילות מפורקות ומאות משפחות המוצאות את עצמן ללא בית ומנוחה תוך קשיים במציאת פרנסה, היא עוול נורא, ומעשה לא מוסרי. ציבור רחב שמסר נפשו במשך שנים רבות למען יישובה של ארץ ישראל (ולא רק בגוש קטיף וצפון השומרון), יחד עם תומכים רבים, חש נבגד על ידי חלק אחר בעם ישראל, איתו הוא שיתף פעולה בנאמנות רבה במשך שנים רבות וארוכות.
אך עם כל הקושי והכאב, אין להסיק שום מסקנה גורפת באשר למעמדם של מדינת ישראל וחוקיה. החובה שלא לשמוע לחוק כלשהו הנוגד את האמור בתורה ובהלכה, או לסרב לביצועו, חלה ביחס לאותו חוק בלבד. התחושה לפיה מתיישבי גוש קטיף נאנסו בעקבות החלטת הממשלה והכנסת וביצוע החוק על ידי הצבא והמשטרה, היא בהחלט נכונה, אך הממשלה והכנסת ממשיכות להיות הריבוניות והקובעות בכל התחומים האחרים במדינה שאינם סותרים את האמור בתורה ובהלכה, ויש להישמע לחוקי המדינה ולמלאם. כך כותב הרמב"ם בהל' מלכים ג, ט:
כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, …ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב " מדבר="" שקר="" תרחק",="" והנה="" הזכירה="" בו="" לשון="" ריחוק="" לרוב="" מיאוסו,="" מה="" שלא="" כן="" בכל="" שאר="" האזהרות.21
הנושא המרכזי בדברי הרמב"ם הוא להדריך שלא להישבע, ואם נשבע שיעמוד בדיבורו, אך מכאן יש ללמוד על הערך החינוכי להתרגל לומר אמת, ולעמוד מאחורי הדברים. ספרי המוסר עוסקים אף הם בהרחבה רבה, בצורך ובחשיבות של ההתרחקות ממידת השקר והדבקות באמת.22
עם זאת, מצאנו שמותר לשקר או לשנות, במצבים מסוימים. מותר לאדם לשנות מדיבורו כשהוא נשאל על מסכת, פוריא ואושפיזא (בבא מציעא כג ע"ב), או שראוי על פי בית הלל לשבח כלה לפני חתן ולומר שהיא נאה וחסודה על אף שהיא איננה כזו (כתובות יז ע"א), ומותר או אף מצוה לשנות מפני השלום (יבמות סה ע"ב). רבינו יונה בשערי תשובה, חלק ג אות קעח, מונה תשע דרגות של שקר, והדרגה הרביעית היא היתר לשקר לצורך מצוה ודרישת טובה ושלום. שם אין למשקר תועלת ממונית, ואין הפסד כספי לזולתו. ההתמודדות החינוכית עם שתי הסוגיות הללו, היא בעצם חינוך למורכבות. יש לעתים מצבים בהם יש חריגות מהנורמות המקובלות, ונדרשת בגרות כדי להבחין בין המצבים השונים. וכפי שמצאנו בהלכות אחרות בהן יש חריגות שאינן מלמדות על הכול ועל הדרך המרכזית, אלא על הדרך בזמנים ובמצבים מיוחדים.
אשר על כן, גם כשמותר לשקר, זה מוגבל אך ורק למקרה הנידון, אך לא מעבר לזה. אין להסיק מסקנות גורפות ומרחיקות לכת, שהשקר הותר.
נכון הוא שמבטנו על מדינת ישראל הוא חיובי, והיא ממשיכה להיות ראשית צמיחת גאולתנו, ואף מעשה חמור זה של עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון הוא חלק מתהליך הגאולה המורכב והמסובך, הצועד קמעא קמעא, שלב אחר שלב. אך אהבתנו את כנסת ישראל, ואת מדינת ישראל, לא תסמא את עינינו מלבקר את מומיה. דרך השקר והערמה, היא לא הדרך הרגילה והתקינה, אך לעתים יש להשתמש בה, במגבלות הראויות, כדי לחשוף אמת גדולה של דבקות ואהבה גדולה לארץ, לציונות, לערכים לאומיים.23
הערות שוליים
מלכי יון העמידו מחסומים על מנת שלא יביאו ביכורים לירושלים או שלא יביאו עצים למערכה. הבאת ביכורים היא מצוה מהתורה המוטלת על המגדל בשדהו משבעת המינים, אך הבאת עצים למערכה אינה מצוה מהתורה, אלא מעשה התנדבות, אך כמובן שבלי עצים לא ניתן להבעיר אש על המזבח. המדרש משבח מאוד את אותן משפחות ששיקרו והערימו על השומרים בדרכים מקוריות ויצירתיות על מנת להגיע לירושלים. אמנם מדרש זה אינו מקור הלכתי, אך ניתן ללמוד ממנו על היחס של חז"ל, המאפשר לשקר ואף משבח את העושים כן כשנגזרה גזרה על ידי מלכות שאיננה מאפשרת לקיים מצוות או להמשיך ולקיים את עבודת המקדש.4 המהר"ץ חיות בכתביו, חלק א, עמ' יד, כותב שהנביאים שהתנבאו למלכי ישראל כמו אליהו, אלישע, מיכיהו בן ימלא ועמוס, לא עלו לרגל וגם לא עשו פסח מפני אימת מלכי ישראל, מאחר שהייתה תמיד מלחמה ביניהם לבין מלכי יהודה. בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סי' רח (ד"ה עוד כתב), הגיב על דברי המהר"ץ חיות הללו, שמסוגיה זו מוכח ש"היו גונבי עלי וקוצעי קציעות ומסרו נפשם בימי יונים לעלות לרגל ולהביא ביכורים נגד צוואת מלכי יוונים. עיין מס' תענית כח ע"א. באמת לדבריו חסידות של שטות היה, שהרי נביאים אלו לא עשו כן ואין צורך לקיים מצות נגד רצון המלך, ואעפ"י שהנביאים הללו היו יכולים ליסע ולדור אצל מלכי יהודה ולקיים מצות פסח ורגלים מ"מ אין אדם מחוייב לעשות כן…". לפיו, אדרבה: "אחר שהאמת הוא שישבו פרוזדאות שלא לעלות לרגל ונדחקו אלו ועלו לרגל נגד ציווי המלך, א"כ מוכח להיפוך שראוי ומחוייב לכנוס בעובי קורה לקיים מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה". המעיין בדברי המהר"ץ חיות יראה שכוונתו היא שהם פחדו מאימת המלכות, וכנראה לא היה בכוחם לצאת נגדה, אך לא שהם היו פטורים לעלות בשל כך. ראה עוד במהר"ץ חיות, עירובין צו ע"א.
לפי הרא"ש במקום שייוודע לאנס לאחר מכן, שהיהודי שיקר בשבועתו או בנדרו, אין לידור או להישבע, בשל חילול השם שייגרם.7 הים של שלמה (בבא קמא, י סי' יח) כותב שגם הרא"ש יודה שאם הוציא בשפתיו, אזי הדבר מותר: "דנהי דאיכא גם כן חילול השם, לא מחמרינן כולי האי, מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך". אך אין הכרח להסביר כך את דברי הרא"ש. בדבריו אין רמז לדבר. דברים דומים כותב גם הפני יהושע בבא קמא קיג ע"א ד"ה וכן.
מכל מקום, מדברי הגמרא הסיק הרא"ש שבמקום שייוודע לגוי שהדיר יהודי שלא לגור במקום מסוים, שהיהודי בכל זאת עבר על נדרו, יהיה בזה חילול השם, ועל כן בניגוד לעולה מן התוספות הדבר אסור.
הרא"ש גם פסק כך בתשובה (שו"ת הרא"ש, כלל ט, סי' א), בעקבות שאלה שנשאל, על דרך מסוימת להבריח מס ולשקר בשבועה לשר שבא לעיר, וכך השיב:
תשובה: מה שכתבת מענין הברחה, קשה מאד הדבר, ומעולם החמרתי בו מאד, שלא יזלזלו בו. וגם אם יבא הפסד לחברו בהברחה זו, …מכל מקום יש ליזהר מפני חילול השם, אם ירגיש בדבר, וגם שלא יקלו עמי הארץ בדבר.9 וראה שם גם בשו" ת="" הרא"ש="" בסימן="" הבא="" (כלל="" ט="" סי'="" ב):="" "מה="" ששאלת:="" ראובן="" שהפקיד="" ביד="" שמעון,="" ובא="" ישמעאלי="" גובה="" המס="" להשביעו="" שיוציא="" מרשותו="" כל="" שאינו="" שלו.="" דע="" לך,="" אם="" האנס="" מרגיש="" שיש="" ממון="" ראוי="" להחמיר="" מאד="" בדבר,="" מפני="" חילול="" השם;="" ולא="" יתחלל="" שם="" שמים="" על="" ידו="" להציל="" אחרים;="" ואם="" אין="" דין="" זה="" כראשון.="" ושלום,="" אביך="" אשר".="" [="" note]=""
דברי הרא"ש הללו בתשובה, הובאו להלכה ע"י הרמ"א (שולחן ערוך יו"ד סי' רלב, יד). על דברי השו"ע שם, הפוסק ש"נודרים להורגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא ציווי המלך, או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו", כותב הרמ"א:
וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנס, אבל אם יודע להאנס, אסור מפני חלול השם. ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (דברי עצמו), אף על פי שהיה בדרך אונס (תשובת הרא" ש="" כלל="" ט;="" ותשובת="" מנחם="" עזריה="" סי'="" מט;="" מהרי"ו="" נג).10="" ראה="" גם="" ברמ"א="" יו"ד="" רלט,="" א.="" [="" note]=""
הרא"ש לא הזכיר בדבריו את צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר. הרמ"א הוא זה שקישר לכאן את המעשה, על פי המסופר בגמרא בנדרים סה ע"א:
אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא חיה, א" ל:="" אישתבע="" לי="" דלא="" מגלית="" עילוי="" ולא="" תיפוק="" מילתא,="" אישתבע.="" לסוף="" הוה="" קא="" מצטער="" צדקיהו="" בגופיה,="" איתשיל="" אשבועתיה="" ואמר.="" שמע="" נבוכדנצר="" דקא="" מבזין="" ליה,="" שלח="" ואייתי="" סנהדרין="" וצדקיהו,="" אמר="" להון:="" חזיתון="" מאי="" עביד="" צדקיהו?="" לאו="" הכי="" בשמא="" דשמיא="" מגלינא?="" א"ל:="" איתשלי="" אשבועתא.="" [א"ל,="" מתשלין="" אשבועתא?]="" אמרי="" ליה:="" אין.="" להו:="" בפניו="" או="" אפילו="" שלא="" בפניו?="" בפניו.="" ואתון="" עבדיתון?="" טעמא="" לא="" אמריתון="" לצדקיהו?="" מיד:="" "ישבו="" לארץ="" ידמו="" זקני="" בת="" ציון"="" (איכה="" ב,="" י),="" רבי="" יצחק:="" ששמטו="" כרים="" מתחתיהם.=""
החכמים התירו את שבועתו של צדקיה לנבוכדנאצר שלא בפניו, והיה בזה חילול השם, וצדקיהו המלך נענש על כך. הראשונים דנים מדוע בכל זאת התירו החכמים את הנדר לצדקיהו שלא בפני נבוכדנאצר. רבינו תם בתוספות (נדרים שם ד"ה אמרו) כותב:
ויש לומר דצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה השבועה, והיה מתבטל ממלאכת שמים, והוי כמו לדבר מצוה. ועוד יש לומר דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך (=צדקיהו), ולדבר מצוה מתירין, כדפרישית.11 כך כותב גם הרא" ש="" בנדרים="" פ"ט,="" ב;="" ורבינו="" ירוחם,="" תולדות="" אדם="" וחוה="" נתיב="" יד="" חלק="" ז="" דף="" קיג="" טור="" ד.="" [="" note]=""
על פי ההסבר ראשון, השבועה הפריעה לעבודת ה' של צדקיהו,12 האמנם צדקיהו היה צדיק, שהדבר הפריע לו בעבודת ה'? ראה: הרב איתן שנדרופי, "צדקיהו מלך יהודה – רשע או צדיק? (חלק א)", שמעתין, 162 (אייר-אב תשס"ה), עמ' 62-71.
הטיעון שמדינת ישראל היא חילונית באופיה וברוחה, ועל כן אין להישמע לחוקיה אינו נכון. אין היגיון בכך שיש להישמע לחוקי מדינה נכרית בשל "דינא דמלכותא דינא", אך אין לקיים את חוקי מדינת ישראל בשל חילוניותה. חילוניות מדינת ישראל איננה מבטלת את סמכותה על פי ההלכה לחוקק חוקים וליישמם ואת חובת הציות להם, כשהם אינם סותרים את האמור בתורה.18 כך נשאל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת חלק ה סי' סד: "האם מותר מן הדין להשתמט מתשלומי מס הכנסה, ומס ערך מוסף, ומכס, וכיוצא בזה, הנועדים לקופת המדינה, או יש להחיל עליהם את הכלל דינא דמלכותא דינא". ומסקנתו לאחר דיון במקורות: "נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא". ראה עוד: הרב חיים דוד הלוי, "המותר לקבל תפקיד של מוסר למס הכנסה?", עשה לך רב, חלק א סי' ע; אהרן פרנקל ויוסף רחמן, "היחס להעלמות מס במשפט העברי", מגל, יא (תשנ"ו), עמ' 237-296.
ירמיהו הנביא הוכיח את העם: "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו" (ירמיהו ט, ד). ומכאן למד ר' זירא בסוכה מו ע"ב: "לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר' ". נדרשת אם כן זהירות רבה מצד מחנכים, רבנים והורים, המאפשרים שלא לומר דברי אמת. הדברים נכונים גם ביחס להדרכת מבוגרים, ובוודאי כלפי נוער וצעירים. כך הנחה הרמב"ם בהל' שבועות יב, ז-ח, באופן מיוחד ביחס לקטנים:
ז. קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה, אע" פ="" שאינן="" חייבין="" כופין="" אותן="" לעמוד="" בדבריהן,="" כדי="" לחנכן="" ולאיים="" עליהם="" שלא="" ינהגו="" קלות="" ראש="" בשבועות,="" ואם="" היה="" הדבר="" שנשבעו="" עליו="" דבר="" שאין="" הקטן="" יכול="" בו="" אלא="" אם="" כן="" ניזק,="" כגון="" שנשבע="" שיצום="" או="" יאכל="" בשר="" זמן="" מרובה,="" מכה="" אותו="" אביו="" רבו="" וגוער="" ומראין="" לו="" שהותר="" שבועתו="" יהיה="" רגיל="" להקל="" בשבועות.
ח. צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות.20 הרדב"ז שם כותב שדברי הרמב"ם הם: "דברים שהשכל מורה עליהם". אך מהר"ץ חיות לסוכה מו ע"ב, כותב שגמרא זו בסוכה היא מקור דברי הרמב"ם.
