המינוח "פרה אדומה" מהווה שם קוד לתחומים שאנו לא מבינים. ההבעה היסודית שלו נוגעת לעניין טעמי מצוות, לאור העובדה שבראש הפרשה נאמר שמדובר ב"חוקה", המהווה הפנייה לעיקרון של "חוקה חקקתי". אנו למדים מכך שלעתים מזומנות התורה מוציאה אותנו ממקום הנוחות שלנו, מעמדותינו הפילוסופיות והמוסריות, ומחייבת אותנו לציית לחוקה הא-לוהית, ולנהוג כפי שהיא מצווה. השימוש השכיח לעתים בשיח הדתי של ההולכים בדרך אחרת – I don't feel comfortable with it – אינו רלוונטי לשיח ההלכתי. אכן, אפשר שייווצר עימות פנימי בזהויותיו של האדם, אולם משמעות קבלת עול מלכות שמיים היא החובה ללכת בדרכה של ההלכה.
המדרש הרחיב את עולם חוסר הידיעה, והוא חיוני מאוד לשיח הציבורי הפנימי בימינו. וכך אומר מדרש תנחומא: "זאת חקת התורה, זה שאמר הכתוב 'מי יתן טהור מטמא לא אחד' – כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העולם הבא מהעולם הזה, מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן לא אחד ? לא יחידו של עולם ?". לאמור: אין מדובר רק בהבנת של המצוות, אלא גם בהנחה המוטעית שלנו שאנו יודעים בוודאות את הקשר הישיר שבין מקור ותוצאה. בעולם החינוך, לדוגמה, רבים בתוכנו המתנסחים בקול וודאי ובוטח, כמעין דפיקת אגרוף על השולחן, כי אם נעשה כך וכך הרי שאלה יהיו התוצאות. והנה אנו מגלים כי אברהם יצא מתרח – שלא כפי הנוסחה שניתן לצפות בה, וחזקיה מאחז וכדו'. הדבר נכון כמובן גם לכיוון השני – מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו, ואנו יודעים על בניו של משה רבנו, עלי הכהן, שמואל, דוד ושלמה, ועוד ועוד.
ללמדך, שעולם הוודאות צריך לפנות מקום לאפשרויות היותר רכות, ולביטחון היותר ענוותני. לא מעט מקומות שסברו כי הקפדתם התורנית וקשיחותם החינוכית תגדל דור ייחודי של נאמנות לתורה ולמצוות, ולברית שבינינו ובין הקב"ה – גילו עם התבגרות ילדיהם את המציאות המרה, שדווקא דרך זו הרחיקה רבים; לא מעט מקומות שסברו כי פתיחותם ועולמם הרחב, חשיפה מתמדת לתרבות רחבה ולעז החיים הטבעיים תגדל דור ייחודי של נאמנות לתורה ולמצוות מתוך עולם רחב ושופע, ולברית שבינינו ובין הקב"ה – גילו עם התבגרות ילדיהם את המציאות המרה, שדווקא דרך זו הרחיקה רבים; והדבר נכון כמובן, כדברי המדרש, גם להפך. המדרש מצמיח רתיעה מפני "יודעי הכל", שבשמה של אידיאולוגיה כלשהי, מכל סוג שהוא, מנסחים בוודאות את הכללים ואת התוצאות החד משמעיות של פעולות מתוכננות, או של עשייה ציבורית.
האם המסקנה היא לא לעשות דבר ? בוודאי שלא. רק טוב יהיה לכולנו אם נפחית את עוצמת הקול, אם שפת הוודאות שלעתים גובלת בשפת שחץ, את הנוסחאות האוטומטיות הקובעות את הקשר הישיר שבין פעולות לתוצאות, ואת השלילה העוצמתית של דרכים אחרות. בוודאי שנותר מרחב עצום לפעול ולעשות, לסבור ולצפות, רק ברכות גדולה יותר. ולעולם לא נשכח כי גם הקב"ה נמצא בתמונה.
