הקנאות ממקדת את הדיון העיקרי בפרשת פנחס, ובראשו – הניסיון לקבוע כללים והתייחסויות לקנאות, ההכרה במקרים שהיא הביאה ברכה לעולם מול התייחסות למארה שיש בה, ומשמעות העובדה שבעקבות קנאותו של פנחס הוא זכה דווקא לברית השלום, ובד בבד המסורה ביטאה יחס מסוים לכך בעובדה שהאות ״וו״ במילה שלום נכתבת בצורה קטועה.
העיקר להוסיף אור
ברם, הדיון החשוב מאוד הזה מסיט את תשומת הלב. הוא עוסק במצבי הקיצון. ואנחנו נמשכים תמיד לעסוק במצבי הקיצון, כי הם מרתקים יותר, מעניינים יותר, ומלהיטים יותר את הדעת ואת הרגש. אך יש בו הזנחה של עיקר החיים וההתנהלות החברתית – לא מצבי הקיצון, אלא הניסיון המתמיד להוסיף אור בעולם. ואת זה לא עושים בקנאות ובקיצוניות. את זה עושים בדרכים בהם חז״ל לימדו אותנו במקומות רבים: ״הוו מתונים בדין״; ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״; ״הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״; ״הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״; ״איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם ? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״; ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״; ועוד ועוד.
העולם עומד על שלושה דברים
שכן, המטרה שלנו אינה רק לנצח, אלא ליילד את היפוך הלב של האדם עצמו: כשאנו מכירים בכך שאף שיש מצבים שבהם אין לנו ברירה אלא לחפש דרך לכפות – התהליכים האמיתיים הם אלה שנעשים מבחירה ומרצון; כשהחשיפה לתופעת ה״בומרנג״, בה פעולה כוחנית מייצרת (כמו בפיזיקה) תגובה הפוכה בכיוונה ושווה בעוצמתה; כשהיסוד הגדול שלימדו חכמים כי העולם עומד על שלושה דברים – על האמת, על הדין ועל השלום, ועל כן כל בחירה באחת מהדרכים לבדה משמעותה קעקוע של היסודות עליהם העולם עומד; ובעיקר – כשמוטמע בכל אדם כי לא כל האמת מצויה אצלו, וכי הוא זקוק גם לעמדה העומדת מולו כדי לבלום את הסכנה העלולה לנבוע מתוכו עצמו, כמו גם כדי להשלים את התמונה המלאה של ההיבטים המגוונים שבכל נושא (את כל זה למדנו ממשנתו של הכהן הגדול מאחיו, הראי״ה קוק זצ״ל), מתהווה שפה אחרת, שאין בה רפיון ו״סבלנות קרה״, כמו גם עצלנות לפעול לטובה, כי אם דרך המבקשת לחולל את השינוי בשפה רכה, נשמעת, לא עוינת ולא מתנשאת.
זו ברכת הכהנים המלאה. היא לא מתנכרת למצבי קצה של ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו…״, אולם אינה מתבססת עליהם. להפך, היא באה עם בשורת השלום, הברכה, ה״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״, ודרך שפת הקרוב וההכלה, ההכרה בחלקיות כל אחד מאתנו ובקשת השלום – מבקשת לעורר תנועה הנובעת מרצון פנימי. והשיח הלוא-קנאי מסוגל להצמיח טובה גם אצל השומע – שאינו נתקל בניכור ובניסיון להכריתו, וגם קולו נשמע וממילא נכונותו לשמוע גדלה יותר, וגם אצל המשמיע, שאינו מתמלא בגאווה ובתחושת שלמות עצמית מאוסה, כי אם בתכונת ההשתלמות המתמדת, והקליטה גם ממקורות אחרים.
האם זה תמיד אפשרי ? האם שמעי בן סלוא היה פתוח להקשבה ? בוודאי שלא. וכאמור, פרשת פנחס מלמדת אותנו על מצבי הקיצון. אולם טוב לנו כי תשומת לב העיקרית שלנו תהיה למצבים המתמידים והמבורכים.
