פורסם לראשונה בכתב העת של צהר, גליון ו’

פרק ב – לשון הרע לתועלת במאבק ציבורי

לאחר שעמדנו על הקשיים – הן העקרוניים והן המעשיים – שיש בכל דרכי ההיתר האחרות, עלינו לדון בסוגיא זו מדין “לשון הרע לתועלת”.

1. מבוא

היתר “לשון הרע לתועלת” ביחס למערכת דמוקרטית, מתייחס לשני מצבים:

א.  ביקורת על נבחרי הציבור במהלך כהונתם, במטרה למנוע מהם עשיית מעשים שאינם ראויים ולאלץ אותם לשנות את דרכם לטובה. על כגון זה כותב החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל י סעי’ א):

“אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחבירו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו …ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה ולא שילם לו את נזקו… אפילו ראה דבר זה ביחידי יכול לספר הדברים לבני אדם לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך ייזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך.”

אף כאן, פרסום מעשיו ומחדליו של השלטון מאפשר לציבור לממש את זכותו להשפיע על המדיניות שהוא נוקט. לכן, עיתונאי הרואה מעשה שחיתות, או מדיניות הפוגעת לדעתו במדינה ובאזרחיה, נדרש לעיתים לפעול לתיקון המעוות דווקא על ידי פרסום. יתירה מזאת, גם אם אין תועלת מיידית מפרסומה של ידיעה מסוימת, עצם ידיעתם של העוסקים בצורכי הציבור שכל מעשיהם בספר נכתבים, מרתיעה אותם מלעשות מעשים אשר לא ייעשו. יש מקום א”כ לראות את העיקרון הקובע את “זכות הציבור לדעת” בתוך ההגדרות ההלכתיות של אמירת “לשון הרע לתועלת”.

וכן הוא הדין גם במערכות ציבוריות קטנות יותר: העובדה שהציבור יודע מה עושים נבחריו ומבקר אותם, היא השומרת עליהן מפני מעשי שחיתות אפשריים, והיא המחייבת את נבחרי הציבור להיות נאמנים לשליחותם ולרצון בוחריהם.

ב.  במערכת בחירות. ישנה תועלת רבה לציבור בכך שחסרונותיו ומגרעותיו של כל מועמד יהיו ידועים לו היטב, כדי שידע שלא לבחור בו. דוגמא דומה לכך מביא החפץ-חיים בהלכות רכילות (פרק ט סעי’ א-ב):

“אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבוודאי יסובב לו ע”י זה ענין רע צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא”1.

ויש לעיין עד כמה ניתן להסיק מדוגמאות אלו, שדן בהן החפץ-חיים, להיתר אמירת לשון הרע לתועלת במסגרת ניהול של מערכות ציבוריות דמוקרטיות.

2. מקור הדין

על מקור הדין עמד רבנו יונה (שערי תשובה מאמר רכא), שלמד אותו ממצוות הגדת עדות בבית דין2: שני עדים הרואים גניבה, למשל – חייבים ללכת ולהעיד עליה בבית הדין כדי שהגנב יבוא על עונשו ויפצה את הניזק3. והוא הדין לעד אחד, שחייב לבוא ולהעיד כדי לחייב את הנתבע לכל הפחות בשבועה4. אסור להם להסתתר מאחרי איסורי לשון הרע ורכילות. עדות זו לא באה להשמיץ ולהכפיש, אלא לתקן ולהשיב את הצדק על כנו. לכן, לא עבירה יש בה כי אם מצוה. גם בתנאים שבהם לא נאמרה מצוות הגדת עדות, יש מצוה להציל את הזולת ממי שמזיק לו, והדבר כלול במצוות “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט טז)5.

3. תועלת במערכת בחירות

א. נזק אובייקטיבי

החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל י סעי’ ב פרט ב; הל’ רכילות כלל ט סעי’ ב פרט א) הציב תנאי יסודי במושג “לשון הרע לתועלת”, והוא: שיש לוודא שהדבר שרצונו של המספר להזהיר מפניו את השומע הוא אכן דבר רע ופסול באופן אובייקטיבי. ובלשונו של החפץ-חיים (הל’ רכילות שם):

“ייזהר מאד שלא יחליט תכף את הענין בדעתו לענין רע; רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע.”

ובמקום אחר (הל’ לשון הרע כלל ה, באר מים חיים ס”ק ח) משליך החפץ-חיים ממה שנאמר שם למקרה הרבה יותר דומה למערכת בחירות, וכותב:

“אם רואה שבני העיר רוצים למנות לאחד בעיר באיזה התמנות, ומוטעין בו טעות גדול יתבאר דינו לקמן בהל’ רכילות(בכלל ט, לפי הפרטים המבוארים שם סעי’ ב).

דא עקא, שכאשר מדובר במדיניות של מנהיגי ציבור – הן ברמה הלאומית והן בכל מערכת ציבורית אחרת – במקרים רבים אין כללים אובייקטיביים ומוחלטים של טוב ורע. כמעט בכל מדיניות יש יתרונות וחסרונות, סיכויים וסיכונים, וכל אדם נוקט עמדה עפ”י נטייתו הסובייקטיבית6. וא”כ לכאורה אין בדברי החפץ-חיים היתר לספר לשון הרע לתועלת במקרה כזה7.

גם כאשר מדובר על מערכת בחירות, כל השאלה היא סובייקטיבית. בדרך כלל, אין אנו מדברים על מועמד שהוא גנב מועד או נוקט מדיניות שניתן להוכיח שהיא פסולה לחלוטין, בהיותה מזיקה או בלתי מוסרית לדעת הכל, אלא בהעדפה של מועמד אחד על פני מועמד אחר או מדיניות אחת על חברתה. והשאלה כאן היא כפולה:

א. מי אומר שהביקורת שיש לך על אותו מועמד היא נכונה באופן מוחלט?

ב.  גם אם נניח שישנו קנה מידה אובייקטיבי ומוחלט, הקובע שמועמד מסוים מתאים יותר לתפקיד המדובר – הרי כל זמן שגם השני יכול למלא את התפקיד במידה סבירה (עד כמה שהדבר ניתן להגדרה), לא ברור שיש היתר לדבר על הזולת כדי למנוע ממנו את התפקיד שהוא רוצה בו ושייתכן מאד שהוא ראוי לו עפ”י כישוריו הבסיסיים. וכבר הבאנו לעיל את דברי החפץ-חיים, שההיתר להזהיר את הציבור מפני מינוי שאינו ראוי נאמר דווקא כשטועים בו “טעות גדול”. ואם ייבחר מועמד פחות מתאים לאותו תפקיד ציבורי, האם בכל מקרה יבוא הציבור כתוצאה מכך “לידי היזק ולידי מצה ומריבה וחילול השם”, כפי שכתב החפץ-חיים ביחס לאזהרת מעביד שלא לקחת עובד שאינו ישר?! אתמהא8!

ב. בין עדות לתעמולת בחירות

המקור להיתר אמירת לשון הרע לתועלת הוא עדות של עד אחד בבית דין כדי לחייב את הנתבע להישבע (לעיל סעי’ 1). העד – הרי אינו יודע אלא את העובדות שראו עיניו. את שאר העובדות, וכן את ההערכות המשפטיות – הוא משאיר לשיקול דעתו של בית הדין. ולמרות שלא ברור לו מי צודק – מותר לו, ומצוה עליו להעיד. ומכאן למדו את חובת ההגדה גם במקרים נחוצים אחרים של תועלת. מכאן יש ללמוד שדי בכך שהמספר סבור שיש תועלת במידע הנמסר, כדי שהסיפור יהיה מותר, אף אם אינו יודע בוודאות שהאדם שלטובתו הוא מעיד – אכן צודק.

אך נראה שיש הבדל עקרוני בין התועלת שבעדות לבין התועלת שיכולה להיות בביקורת ציבורית או בתעמולת בחירות: העד – הרי אינו מעוניין לחרוץ דין לטובת הצד שהזמין אותו, אלא לסייע למערכת המשפט למלא את תפקידה, שהוא: להגיע לחקר האמת. תפקיד זה יתמלא אף אם יתברר שלא היה בכוחה של העדות להצדיק את האדם שלטובתו היא באה. תועמלן הבחירות – לעומת זאת – אינו מעוניין לסייע לציבור לבחור את המועמד המתאים ביותר אלא להביא לבחירת המועמד המועדף על ידו. במערכת בחירות לא תמיד יש “אמת” אובייקטיבית, ומנהלי התעמולה אינם מכוונים לקנאת האמת אלא לכל היותר למה שנראה בעיניהם טוב ומועיל לציבור.

עם זאת, אפשר לומר שאף מערכת בחירות ממלאת את אותו התפקיד. הרי הנוהג הוא שמתקיימת מערכת בחירות חופשית, בה יכול כל אחד לבקר כל מועמד ולגלות את כל חסרונותיו, בעוד שעל כל מועמד מוטלת האחריות לשכנע את הציבור בהתאמתו לתפקידו. אמנם מוסר הדברים אינו מתכוון לאותה התועלת שלשמה נמצאת תעמולת הבחירות נחוצה, ומנין לנו שהדבר מותר לו? אך יש לומר שלטענת הוגי הדעות של המשטר הדמוקרטי, זוהי הדרך הטובה ביותר להביא לבחירת האדם המתאים לשלטון. ואף אם יש מקום לביקורת על שיטה זו, הרי זוהי השיטה הנהוגה כיום בפועל. וא”כ, בתנאים בהם אנו חיים כיום, יש תועלת בעצם קיומה של מערכת בחירות חופשית. אף לא מסתבר לומר שצד אחד ייאלץ למלא את פיו מים בשעה שהצד השני מרשה לעצמו להשמיץ את יריבו ללא כל מגבלה. מצב כזה מפר לחלוטין את האיזון בין המועמדים ועלול להטות את התוצאות דווקא לטובת המועמד הפחות הגון. ומכאן שיש מקום לראות בקיומה של תעמולת בחירות משום לשון הרע לתועלת. אך עדיין עלינו להוכיח שמותר לומר לשון הרע לתועלת, גם כאשר לא ניתן להוכיח באופן מוחלט את התועלת שבדבר, והערכת התועלת היא סובייקטיבית בלבד.

4. התועלת המותרת

כדי לברר את שאלת ההיתר לומר לשון הרע לשם תועלת שהיא קיימת רק מנקודת מבט סובייקטיבית – עלינו לעמוד על מספר דוגמאות שמביא ה”חפץ-חיים” בענין לשון הרע לתועלת, תוך התייחסות למטרות שונות של תועלת: למי שמסופר עליו, לשומע, לציבור, ואף למספר עצמו.

א. תועלת למי שמסופר עליו

  1. מותר לאדם לברר על מצבו הרוחני של קרובו כדי שיוכל להוכיח אותו, ואף זה בכלל תועלת ייחשב לו (הל’ לשון הרע כלל ד סעי’ יא בהג”ה השנייה).
  2. מותר לספר לדייני העיר (או לרבו של המסופר) כדי שיוכיחו את החוטא ויפרישו אותו מן האיסור (שם סעי’ ה), “כיון שכוונת המספר היא לתועלת החוטא, ולא לגנותו”.
  3. מותר לספר לשון הרע כדי להשקיט מריבה (שם כלל ה סעי’ ג בהג”ה). וכפי שאמרו חז”ל (ירושלמי פאה פ”א ה”א), שמצוה לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת.

ב. תועלת לשומע

  1. מותר לאדם להזהיר את תלמידו שלא יתחבר לאדם מסוים כדי שלא ילמד ממידותיו וממעשיו הרעים (סעי’ י). ומסביר החפץ-חיים:

“כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו. אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו פשוט דמותר, ומצוה נמי איכא.”   

ובבאר מים חיים שם (ס”ק מג) מתיר החפץ-חיים למסור לשם כך גם מידע מסופק, וגם להגזים מעט.

  1. בגמרא (בבא בתרא לט ע”א) נאמר שמותר להודיע למחזיק בקרקע שהמוכר מחה על כך והאשים אותו בגזילה, כדי שהמחזיק ידע לשמור על שטר הקנין. ומדברי הרשב”ם (שם ע”ב ד”ה ומ”ד) עולה שאף יש בכך מצוה9.

על כך כותב המאירי (ב”ב לט ע”ב ד”ה זה):

ואף על פי שיש כאן קצת לשון הרע, שאומר עליו שגזלן הוא – הואיל ועסקי ממון הם ולא לכוונת לשון הרע נאמר – אינן מוזהרין בכך.

  1. החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל ד סעי’ יא) כותב שאדם הרוצה לקחת עובד או שותף – מותר לו לברר אודותיו, ומותר לנשאל לענות על שאלותיו, “כיון דכוונתו (של השואל) לטובת עצמו לבד, כדי שלא יצטרך אחר כך לבוא לידי היזק ולידי מצה ומריבה וחילול השם”10. וביחס לנשאל כותב החפץ-חיים שמור לו לענות, “כיון שגם הוא אינו מתכוון בתשובתו לספר גנותו של חבירו, רק הוא אומר האמת בכדי להיטיב עם זה השואל מאתו עצה בענין זה”.

ממקרה זה יש לדייק שלא התירו אלא במקרה שבו הנזק לשואל הוא ברור וקרוב לוודאי; אבל אם אדם מחפש פועל לעבודה, ויש לו מועמד שאין לו חסרונות כל כך חד-משמעיים, שעלולים להביא אותו “לידי היזק ולידי מצה ומריבה וחילול השם”, אכן אין שום היתר לספר על חסרונותיו, אף שעדיף היה לו לדעת עליהם ולקחת עובד אחר, טוב יותר11. ויש לדייק בשני הטעמים שמוסיף החפץ-חיים שם (באר מים חיים ס”ק מד):

“דא”כ לא שבקת חיי לכל בריה; דאין סברא שתכריח אותו התורה להשתתף עם איש אשר לא נדע מתמול שלשום את מהותו בלי דרישה וחקירה אחריו. ועוד, שעל ידי זה יוכל לבוא אחר כך לידי מצות ומריבות גדולות, וזה ידענו שכל נתיבותיה שלום.”

ולכאורה, לפי הנימוק הראשון ההיתר הוא רחב יותר. ולפי זה צ”ע במי שעומדים בפניו שני מועמדים, שאחד מהם טוב יותר מהשני, והוא בא להתייעץ עם אדם המכיר את שניהם, ומבקש חוות דעת מנומקת בשאלה את מי מהם להעדיף, אם אין בזה משום לשון הרע לתועלת. וייתכן שכאשר אדם מתבקש לסייע בהכרעה בין שני מועמדים דומים, המבקשים עבודה מסויימת – מותר לו, לכל היותר, להמליץ על כך שהאחד עדיף על השני, ולא מעבר לכך12.

ג. תועלת לחינוך הציבור

  1. מי שאינו רוצה לקיים מצוה – “מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדור דורים” (הל’ לשון הרע כלל ד סעי’ ח). וזאת “כדי להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם” (באר מים חיים ס”ק לג)13. והראיה14 – מן הסיפורים המובאים בגמרא במסכת יומא (לח, א), שהזכירו לגנאי את בית גרמו, בית אבטינס, בן קמצר והוגרס בן לוי, וקראו על כך את הפסוק: “שם רשעים ירקב” (משלי י, ז). גם התנ”ך מלא בסיפורים על חטאיהם של אנשים רבים, וביניהם גדולי ישראל, כמו: משה רבנו (במי מריבה), אהרן הכהן (בעגל ובמי מריבה), ושני בניו (במשכן), דוד המלך (בבת שבע)15 ועוד רבים. וכל זאת – משום שגם סיפורים אלו, שנועדו לצורך חינוכו של הציבור, לתועלת ייחשבו16.
  2. מותר לפרסם חוטא. וכן כתב החפץ-חיים (שם סעי’ ז) שאדם “אשר לא שת לבו אל דבר ה’ – מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו (יומא פו ע”ב): מפרסמין את החנפים, מפני חילול ה'”. ובכל זאת “יתכוון לשם שמים, כדי להשניאו שלא ילמדו ממעשיו” (באר מים חיים ס”ק לב).
  3. מותר לספר לשון הרע על אדם שגזל או עשק את חבירו ואין דרך להביאו לתיקון המעוות, כדי “שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון” (הל’ לשון הרע כלל י סעי’ ד)17.

ד. תועלת למספר

  1. מצאנו בחפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל י סעי יג), שכתב:

“נראה לי, דאם הוא משער שעל ידי זה שיספר לאנשים איך שפלוני עשה לו עוולה… תוכל לבוא לו מזה תועלת על להבא כגון: שיספר לאנשים שדבריהן נשמעין לו אם יוכיחוהו על זה, ואולי על ידי זה ישיב לו הגזלה וההיזק וכיוצא בזה מותר לו לספר להם ולבקש מאתם שיסייעוהו בזה… בכל אלו האופנים וכיוצא בזה מותר לספר הדבר לבני אדם, אף שעל ידי הסיפור יתבזה חבירו לפני השומעים, כיון דאין כוונת המספר לזה, רק הוא רוצה לשמור את עצמו, שלא יהיה לו ממנו נזק בענין ממון או צער וביוש.”

ומכאן שהיתר לשון הרע לתועלת אמור גם בתועלת למספר עצמו. בטעם הדבר מבאר החפץ- חיים (באר מים חיים ס”ק לג):

“כיון דעיקר כוונתו לשמור את עצמו ולא לגנות לחבירו”18.

  1. אדם שנפגע על ידי ‘מוסר’ – אמנם אסור לו להלשין עליו כדי לנקום בו; אבל מותר לו להלשין עליו כדי שלא יחזור וימסור אותו פעם נוספת, אם זוהי הדרך היחידה שיכולה לתת את התוצאה (חפץ-חיים הל’ רכילות כלל ו סעי’ י; עפ”י שו”ע חו”מ שפח, ט בהג”ה). ומכאן שההיתר לתועלת אמור גם בתועלת אישית.

וכן כתב החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל ב’, באר מים חיים ס”ק א’ סד”ה ועיין) ביחס לאדם שהתבייש ברבים מידי זולתו, שאם יש לו תועלת להבא, שלא יחרפנו עוד – מותר לחרפו ברבים.

  1. נראה שהמקור להיתר זה הוא הגשה של תביעה לדין תורה, כשם שהמקור להיתר של לשון הרע הנאמר לטובת אדם אחר נלמד מהגדת עדות. וכך כותב הרמ”א (חו”מ תכא, א בהג”ה):

“וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בו אף על פי שלא יכול לברר עליו מכל מקום פטור, דהרי לא נתכוון לביישו”19.

ומכאן שאין בכך איסור; ופוק חזי מאי עמא דבר, שכל מי שיש לו תביעה על חבירו הולך ותובע, ואינו חושש לאיסורי לשון הרע ואונאת דברים ביחס לנתבע, ואף הנתבע טוען את כל טענותיו בבית הדין מבלי לחשוש לאיסורים אלו. כל זאת – למרות שעדיין לא הוכח בעליל שטענותיו צודקות. בטעם הדבר היה מקום לומר, שעצם העובדה שסכסוכים בין אנשים מתבררים בבתי משפט, יש בה תועלת גדולה – הן מכוח זה ששם יכולה האמת להתברר, והן מכוח זה שבירור אובייקטיבי יכול להשקיט את המריבה ולהשכין שלום בין הצדדים. וא”כ מדובר בתועלת מנקודת מבט אובייקטיבית. אך מצד שני ניתן לומר, שמכיון שמטרתו של בעל הדין היא התועלת שתצא לו כדי להגן על זכויותיו, לדעתו, ואינו מכוון לפגוע בחבירו בדבריו אלו – אין בכך איסור. ומכאן שהדבר מותר גם כאשר התועלת היא מנקודת מבט סובייקטיבית20.

5.  מגבלות ההיתר לתועלת

לעומת זאת מצאנו דוגמאות למצבים שבהם כוונתו של המספר היא לתועלת, ואף על פי כן אסור לו לספר:

א. כתב החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל א סעי’ ו):

“אפילו אם הוא רואה שאם ירגיל עצמו במידה הזאת שלא לספר לעולם בגנותו של ישראל… יסובב לו הפסד גדול בענין פרנסתו כגון שהוא תחת רשות אחרים… שאם יראו מי שאין פיו פתוח כל כך כמותם, יחזיקו אותו לשוטה ופתי, וע”י זה יסלקוהו ממשמרתו ולא יהיה לו במה לפרנס את בני ביתו אעפ”כ אסור; ככל שאר לאווין, שמחויב ליתן כל אשר לו ולא לעבור עליהן…”

והרי כוונתו אינה לגנות את הזולת אלא להציל את עצמו מנזק, ואעפ”כ אסור!

וצריך לומר עפ”י מה שכתבנו לעיל, שעיקרו של ההיתר לא נובע מכוח התועלת שתצמח מן האמירה אלא מן העובדה שאין כאן שום כוונה לגנות. ואילו במקרה זה כוונת האמירה היא אכן לגנות את הזולת, והתועלת היא תוצאה צדדית ולא מעצם התוכן של האמירה; ולכן אין זה בכלל ההיתר של לשון הרע לתועלת. לעומת זאת, אמירה שמצד תוכנה היא לתועלת – מותרת.

ב.  החפץ-חיים (הל’ רכילות כלל ט סעי’ י בהג”ה), כאשר הוא עוסק באזהרה מפני מי שמפקיע מחירים, כותב שאין היתר להזהיר את הקונה אם האונאה היא פחות משתות (עי’ באר מים חיים ס”ק כז). ועלינו לומר, שאמנם יש לקונה תועלת מהידיעה על הפקעת המחיר; אך מכיון שלא ברור שהפקעת מחיר כזאת אכן אסורה21, יש באזהרתו של הקונה משום לשון הרע. ומכאן שאין היתר לספר לשון הרע אם התועלת איננה מניעה של פגיעה האסורה באופן ברור מצד הדין האובייקטיבי22.

לדחיית הראיה יש לומר שמקרה כזה אינו מוגדר כ”תועלת”. עד שהמספר בא להביא תועלת לקונה, שלא יקנה ביוקר, מדוע לא יביא תועלת למוכר, שרוצה להרוויח יותר? ומכיון שהמוכר אינו מפקיע מחירים שלא כדין, אין היתר לסייע לו על חשבונו של המוכר23.

ג.   עוד כתב החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל י סעי’ יז):

“אם עשה דבר שלא כהוגן, ובא ראובן ושאל לשמעון: מי עשה את הדבר הזה? אפילו אם הוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לגלות מי שעשה את הדבר… רק ישיב: אני לא עשיתי את הדבר”24.

ההלשנה על האדם האחר נאסרה, למרות שהחשוד אומר את הדבר רק כדי להציל את עצמו מן החשד שחושדים בו, ולא כדי לגנות את הזולת. יש להבין את דינו של החפץ-חיים על פי המקור בגמרא (ב”ב קסד, ב):

“ההוא (גט) מקושר דאתא לקמיה דרבי, ואמר רבי: אין זמן בזה. אמר לו ר’ שמעון בר רבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע! פלייה וחזייה. הדר חזא ביה רבי בבישות (רשב”ם: כסבור שהוא כתבו). אמר לו: לאו אנא כתבתיה. יהודה חייטא כתביה. אמר ליה: כלך מלשון הרע הזה (רשב”ם: לא היה לך להטיל אשמה עליו. היה לך לומר: איני כתבתיו).”

כאן היה הסופר מקבל לכל היותר נזיפה, שהיתה מגיעה לו בדין. ור’ שמעון רצה לחסוך מעצמו את הבושה על ידי זה שהטיל אותה על כותב הגט. ואולי אפשר לומר, שמכיון שיכול היה להביא על עצמו את התועלת מבלי להטיל את האשמה על הסופר, לא היתה הצדקה לומר מיהו הכותב. אך מדברי החפץ-חיים משמע שאינו מחלק כך, וצ”ע.

ד.  כן יש להביא ראיה לאיסור מדבריה של מרים הנביאה על משה רבנו (במדבר יב, א-ב). וכך נאמר במדרש (ספרי במדבר שם):

“ומה מרים, שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות… כך נענשה; המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות… על אחת כמה וכמה”25.

ומכאן שלא די בכוונה סובייקטיבית לתועלת.

דחייתה של ראיה זו רמוזה שם במדרש:

“”ותדבר מרים ואהרן במשה”   אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה…”

כלומר, שאמנם תוכן הדברים היה לתועלת, אבל סגנון הדיבור היה ב”לשון קשה”, דהיינו: סגנון ביקורתי הרבה מעבר לנדרש לשמה של התועלת.

נקודה אחרת עולה במדרש ילמדנו (מובא בילקוט שמעוני במדבר שם):

“כיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה לא שתקתי להם

כיון ששמעה מרים כך, הלכה לה אצל אהרן ואמרה לו את הדבר. התחילו יושבין ונושאים ונותנים בדבר: “הרק אך במשה דיבר?!”.”

וגם כאן משמע שהיתה הגזמה בדיבור, שבאה לידי ביטוי בריבוי דברים. אבל אילו היתה נשמרת המגמה לתועלת – לא היה בכך שום איסור.

ה.  נאמר במסכת פסחים (קיג, ב):

“שלושה הקב”ה שונאן:… והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר ליה: אין; דכתיב: “לא יקום עד אחד באיש” ואת לחודך אסהדת ביה. שם רע בעלמא קא מפקת ביה.”

ומכאן למדנו שאף שכוונת המספר היתה לטובה – היות שלא היה בכוחו להביא את התועלת הדרושה, שהיא: להביא את החוטא על עונשו – היה בכך משום לשון הרע גמורה (חפץ-חיים הל’ לשון הרע כלל ד סעי’ ה). והוסיף החפץ-חיים (באר מים חיים ס”ק כו): “ואף שכוונתו לטובה, כדי שיוכיחוהו”. ומכאן משמע לכאורה שכוונה סובייקטיבית לטובה, לא די בה כדי להוציא את המספר מכלל לשון הרע.

אך יש לדחות את הראיה הזאת בטענה פשוטה: חובתו של המספר היא לוודא שיש תועלת בסיפורו. לדוגמא: יכול היה לספר את הדברים בעילום שמו של החוטא, ולמסור את שמו רק לאחר שבית הדין יבקש זאת. ואם לא בירר כראוי שאכן הדברים הם לתועלת – הרי הוא מספר לשון הרע.

ו.   רבנו יונה (שערי תשובה מאמר ריט; מובא בחפץ-חיים הל’ לשון הרע כלל ד סעי’ ד) כתב שמי שעבר עבירה באופן חד-פעמי ולא ידוע ששב ממנה – אין לגלותו לדייני העיר אף אם יש שני עדים על כך. וזאת, למרות שידיעה זו נחוצה כדי שידעו לפסול אותו לעדות ולשבועה עד שייוודע ששב מחטאו.

אך החפץ-חיים (באר מים חיים ס”ק טז) מבאר שאין בזה איסור, אלא שהדבר לא ראוי לכתחילה. בטעם הדבר מסתבר לומר שעדיף היה להמתין עד שאותו אדם יבוא להעיד או להישבע בבית הדין, ואין להזדרז לפסלו כל זמן שאין בזה נפק”מ מיידית. אבל מכיון שסוף סוף הכוונה היא לתועלת, ואכן יש בכך תועלת – הדבר מותר מעיקר הדין.

ז.   החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל ה, באר מים חיים ס”ק ח) דן במקרה דומה מאד למערכת בחירות, וכותב:

“אם רואה שבני העיר רוצים למנות לאחד בעיר באיזה התמנות, ומוטעין בו טעות גדול יתבאר דינו לקמן בהל’ רכילות” (בכלל ט, לפי הפרטים המבוארים שם סעי’ ב).

ומכאן שההיתר לאמירת לשון הרע לתועלת במקרה זה – מצומצם מאד. אך ייתכן שיש לחלק בין אם ידוע שרוצים למנות אדם אחד, או – כפי שמקובל במערכת בחירות – ישנה התמודדות בין שניים, כאשר טובת הציבור דורשת לבחור את הטוב ביותר מבין כולם. כמו כן יש מקום לחלק בין מצב שבו כבר ישנה החלטה למנות אדם מסויים, והמספר בא למנוע את ביצוע ההחלטה, לבין מצב שבו עדיין ישנה התלבטות אם בכלל לבחור באותו אדם26.

6. גדרי ההיתר לתועלת

מדברי החפץ-חיים עולה שבדרך כלל התנאי לאמירת לשון הרע לתועלת הוא העובדה שהמדובר בתועלת מנקודת מבט אובייקטיבית. אך מצאנו גם דוגמאות הפוכות.

אך יש לומר “זיל בתר טעמא”: הרי ההיתר לומר לשון הרע לתועלת אינו בגדר של “עשה דוחה לא-תעשה”; אלא שמהותו של המושג “לשון הרע” היא המגמה לפגוע בתדמית של הזולת, וכאשר המטרה היא אך ורק לתועלת – אין זה בכלל לשון הרע כלל ועיקר27.

וכך כתב החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל ד ס”ק טז):

“דהכלל בלשון הרע… תלוי בהמספר, אם מכוון לגנותו של חבירו או לתועלת היוצא מזה.”

וכן כתב בענין מי שאמר לשון הרע לתועלת מבלי לדעת שהדבר אכן מועיל (שם ס”ק מו):

“דזה מיקרי “עלה בידו בשר חזיר”, משום דמשמע בכל מקום דבעניינים אלו תלוי העיקר בכוונה”28.

ומכאן ניתן להסיק שגם אם אשמתו של מי שמסופר עליו אינה ברורה דיה – מותר לספר עליו אם כוונתו של המספר היא ברורה לתועלת. ונראה לענ”ד, שבהלכות לשון הרע, הכוונה היא המגדירה את דינו של הדיבור, והתנאים שקבע החפץ-חיים באמירת לשון הרע לתועלת, כולם באים לבסס ולאמת את הכוונה הזאת בטהרתה, שתהיה נקיה מצחצוחים של חטא. ובדרך כלל, תנאי זה מתקיים רק כאשר התועלת מוגדרת בהגדרות אובייקטיביות. אולם יש לומר שגם כאשר התועלת קיימת רק מנקודת מבט סובייקטיבית – הדבר מותר, אלא שצריך לעמוד בכל התנאים של ההיתר, כדלקמן (פרק ג)29.

מסקנות

מתוך כל הדברים עולה שהביקורת על נבחרי הציבור היא בגדר של לשון הרע לתועלת, אף אם הביקורת נאמרת מנקודת מבט סובייקטיבית. וזאת משום שגם במצב כזה כוונתו של המפרסם היא לתועלת. ולמעשה, את הביקורת במערכת דמוקרטית יש לחלק לשני מצבים:

א.  מערכת בחירות, שתכליתה היא להביא לבחירתם של המועמדים הטובים ביותר להנהגה.

ב.  הביקורת הציבורית במהלך הקדנציה של הנבחרים, שתפקידה הוא למנוע מעשי שחיתות ולדאוג לכך שהמדיניות של הנבחרים תהיה בהתאמה לרצון הציבור.

בשני התחומים האמורים – נקודת המבט של הציבור היא סובייקטיבית. המחוייבות של הנבחרים לבוחריהם לא נובעת מכך שהבוחרים צודקים בהכרח, אלא מעצם הגדרתם כשליחים של הציבור. ומכאן, שאף אם במקרים אחרים לא נקבל את הקביעה שגם תודעה סובייקטיבית של תועלת מתירה אמירה של לשון הרע לתועלת, יש מקום לקבל אותה ביחס למערכות דמוקרטיות, שעצם תפקודן התקין תלוי במעורבות של הציבור בפעילותן. ומכיון שכרגע זוהי הדרך המתאימה ביותר לנהל את המדינה מכוח הסכמת העם, ממילא יש לומר שמה שנעשה במסגרת כללים דמוקרטיים הוגנים – בכלל תועלת ייחשב למען ניהולם התקין של מוסדות הציבור (אלא שמסתבר שלא הנורמות הפסולות של השוק הפוליטי הן הקובעות את ההלכה, אלא מה שמתבצע עפ”י היסודות ההגותיים של המשטר הדמוקרטי האידיאלי, וכפי שמופיע גם בתשובות הלכתיות רבות העוסקות בסוגיות אלו).

חלק 3 – “לשון הרע לתועלת” – הלכה למעשה

להרחבה: האם מותר להעביר ביקורת על איש ממשל?

הערות שוליים

  1. החפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל ד סעי’ יא ובאר מים חיים ס”ק יא) מוסיף שמותר לבקש מידע על אדם כזה לכתחילה (ואף יש מידה של חובה בכך). ובהל’ רכילות (כלל ט, באר מים חיים ס”ק א) כתב שחובה להודיע לאדם הרוצה להעסיק מישהו, שאותו עובד הוא גנב. ועי’ שם בהרחבה (סעי’ י, ובציורים שבסוף הפרק).
  2. חפץ-חיים (הל’ לשון הרע כלל י ס”ק א; הל’ רכילות כלל ט ס”ק א). והביא לכך ראיה מדברי הראשונים: רשב”ם (ב”ב לט ע”ב ד”ה ומ”ד); תוס’ (ד”ה סהדותא); ספר החינוך (מצוה רלז, ועי’ מנ”ח ס”ק ג). וכ”כ בשו”ת יחוה דעת (ח”ד סי’ ס) בשם ספר “שערי תשובה” (לר’ ישראל איסר מווילנא, סי’ קנו). ועי’ שו”ת “באהלה של תורה” (לאמו”ר הרה”ג יעקב אריאל שליט”א, סי’ פג אות א-ב).
  3. שו”ע (חו”מ כח, א). ועי’ שו”ת “באהלה של תורה” (סי’ פג).
  4. שו”ע (שם). ועי’ שו”ת “באהלה של תורה” ( סי’ עט אות ב).
  5. חפץ-חיים (הל’ רכילות כלל ט, באר מים חיים ס”ק א) עפ”י שו”ע (חו”מ תכו, א).
  6. אין ספק שמדיניות המנוגדת להלכה היא מדיניות פסולה. אך צ”ע אם מדיניות המנוגדת ל”דעת תורה” של רוב מכריע מרבני ישראל, אך לא להלכה פסוקה, אכן נחשבת כמדיניות שגויה מבחינה אובייקטיבית.

    שאלה זו התעוררה בהקשר לסירוב פקודה שעלולה היתה להינתן לצורך פינוי יישובים ביש”ע במסגרת הסכמי “אוסלו”. הרבנים שחתמו על פסק ההלכה (הרה”ג אברהם שפירא, הרה”ג שאול ישראלי והרב משה צבי נריה) ביססו את חובת הסירוב בכך שלדעת רוב רבני ישראל הסכמים אלה מנוגדים להלכה (אף שדעת המיעוט, שבראשו עמד הרה”ג עובדיה יוסף, היתה שונה), ושהדבר מנוגד למה שנפסק פעמיים על ידי הרבנות הראשית בכהונות קודמות.

  7. בענין זה היה מקום לומר שאדרבא, דווקא משום כך אין בדברים אלו משום לשון הרע, משום שאין בהם גנות אובייקטיבית. אך יש לומר שמ”מ יש בזה שאלה של רכילות. ההבדל שבין רכילות ללשון הרע הוא בכך ש”לשון הרע” מהוה פגיעה אובייקטיבית בשמו הטוב של הזולת, בעוד שרכילות היא פגיעה במעמדו החברתי של הזולת ע”י כך שהעובדה שמדובר בה אינה מוצאת חן בעיני פלוני או אלמוני, וכתוצאה מכך ישתנה יחסו אל האדם שמדובר בו (עפ”י חפץ-חיים, הל’ רכילות כלל א סעי’ ב-ג). וא”כ הדבר יהיה אסור מטעם רכילות.
  8. ועי’ חפץ-חיים (הל’ רכילות כלל ט, ציור שני סעי’ ב ובאר מים חיים ס”ק ב; ציור ג סעי’ ד).
  9. עי’ חפץ-חיים (הל’ רכילות כלל ט, באר מים חיים ס”ק א בסופו).
  10. ובבאר מים חיים (ס”ק מד) הוא מוסיף את אחריותו של אדם שלא להגיע למצב שבו מי שכנגדו יימצא נשבע לשקר.
  11. וכך מוכח בהלכות רכילות (כלל ט ציור ב סעי’ א בהג”ה).
  12. החפץ-חיים (הל’ רכילות כלל ט ציור שני סעי’ ב ובאר מים חיים ס”ק ב) כותב שאין היתר להזהיר מי שרוצה לעשות עסק משותף עם מי שנכשל פעם בעסקיו, מפני שההערכה שייכשל פעם נוספת אינה מבוססת. אך אם המועמד נכשל מספר פעמים – מותר לספר לשותף רק אם הוא שואל על כך במפורש. ובמערכת בחירות יש לומר, שמכיון שתעמולה היא חלק חיוני של תהליך הבחירה, יש לראותה כמצב שבו היתה שאלה מפורשת על טיבו של המועמד.
  13. וכן כתב רבנו יונה: “…בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם, ולא במקרה, אבל הם מדרכיו ולימודו – מצוה לגנותו בפני על אדם, שנאמר: “עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם”, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע… וכדי שישוב גם הוא מדרכיו ויתקן מעשיו”.
  14. באר מים חיים (ס”ק לג).
  15. ביחס לחטא מי מריבה, היה הדבר גם לתועלתו של משה עצמו, שלא יחשדו בו שחטא חטא חמור יותר. אך פרסום חטאו של דוד לא היה לטובתו, אלא לטובת הציבור: עי’ ספרי (במדבר פי’ קלז).
  16. וכן בהלכות לשון הרע (כלל י סעי’ ד).
  17. עפ”י רבנו יונה (מובא בשטמ”ק ב”ב לט, ב ד”ה כל).
  18. והביא ראיה לכך מקידושין (נט ע”א), שרב גידל קבל בפני ר’ זירא על עוול שנעשה לו, לדעתו, ע”י ר’ אבא.
  19. ועי’ ביאור הגר”א (ס”ק ב); מאמר הרה”ג זלמן נחמיה גולדברג (“תחומין” כ עמ’ 31-34).
  20. ואכן, כאשר מדובר בתביעה קנתרנית, כאשר התובע יודע מראש שאין בה ממש, וכל מטרתו אינה אלא הפעלת “טרור משפטי” על הנתבע – יש בכך גם משום לשון הרע.
  21. עי’ שו”ע (חו”מ סי’ רכז סעי’ ז).
  22. על כך העיר הרה”ג אביגדור נבנצאל שליט”א: “דבריו תמוהים, דסוף סוף הקונה מפסיד, ובידי המספר למנוע את ההפסד, ויש כאן משום השבת אבידה”.
  23. לכאורה ההתייחסות לשאלה זו תלויה בסוגיות בגמרא העוסקות במתן עצות משפטיות לאחד הצדדים (כתובות כב, ב; פו, א). מצד אחד הגמרא שוללת את העצות הללו ואומרת: “עשינו עצמנו כעורכי הדיינים”. אך מצד שני היא אומרת: “ומבשרך אל תתעלם”, דהיינו: שמותר לתת עצה כזאת לקרובי משפחה, למרות שהיא בעייתית. ומכאן יש להסיק שמותר – ואולי אף מצוה – לתת עצה לחבר היכן לקנות בזול, למרות שהמוכר נפגע מכך. וצ”ע.
  24. וכ”כ בהל’ רכילות (כלל ט סעי’ יד).
  25. דברי המדרש מובאים ברמב”ן (סהמ”צ, נוספות ז; דברים כד, ט).
  26. הבחנה זו, כוחה יפה גם בענייני שידוכים. כל הדיון בחפץ-חיים, בסוף הלכות רכילות, באמירת לשון הרע לתועלת בהקשר זה – עוסק במקרה שבו השידוך כבר “נסגר” באופן סופי או כמעט סופי, והמספר גורם ל”פיצוץ” של כל המהלך. במצב כזה יש צורך ברמה גבוהה של ודאות ובמידה רבה של חומרה במשמעות הדברים, כדי שיהיה מותר לספר. אולם כאשר אדם מתייעץ אם בכלל ליצור קשר של שידוך, והוא נמצא בשלב מאד ראשוני של הבירור, יתכן שעל כך לא נאמרו הסייגים של החפץ-חיים, ומותר לייעץ לשואל שלא ייענה להצעת השידוך גם כאשר עוצמתם של השיקולים נמוכה בהרבה. וכל זאת – מפני שקבלת הדברים לא תביא לפגיעה בדבר שכבר נוצר אלא בדבר שבכוח.
  27. וכעין זה כתב בקובץ הערות (יבמות סי’ ע; מובא ב”תחומין” כ’ עמ’ 362).
  28. ועפ”י זה מסביר החפץ-חיים את ההיתר לתבוע אדם למשפט למרות שהדבר יגרום לו בושה.
  29. דומה לכך איסור הלנת המת, שלא נאמר אלא במקרה בו אין כוונה לכבדו בהמתנה זו. ואכן דנו שם הפוסקים בשיקולים כלכליים ואחרים לדחיית לוויה. עי’ גשר החיים פרק יא.