הקורונה כנראה הולכת ללוות אותנו הרבה יותר זמן מאשר אנו חושבים. התחושה כי הגיעו החיסונים, ומעתה והלאה היא תיעלם מחיינו, או תישאר כבושה ללא נוכחות של ממש, מתגלה כטעות גדולה. הסיבות לכך הן רבות: מגבלות היעילות של החיסון ואורך הזמן שהוא ממלא את תפקידו; מספרם של אלה שלא התחסנו; המוביליות הבינלאומית; המוטציות החדשות; ועוד אין ספור סיבות. אנו אפוא קרואים לשנות את המבט על הקורונה: היא לא תופעה זמנית. היא תישאר עמנו זמן רב.
משעה שזו נקודת המבט יצוף ויעלה עוד ועוד המבט הכללי על כל תופעותיה ותוצאותיה. הטעות הגדולה שנעשתה כבר בתחילת הדרך – מינוי מערכת הבריאות לנהל את המאבק בקורונה – לא תהיה עוד אפשרית. מלכתחילה, ההנחה כי מדובר בשיקולי בריאות בלבד, בלי להתבונן על המערכת הרחבה של השפעותיה, הביאה להתעלמות ולהדחקת המשמעויות הרחבות של נוכחות הווירוס בחיינו. "חוק שימור הבעיות" מציף אותן מחדש וביתר שאת, וזו שעתן של ההכרעות הגדולות.
ביסודו של דבר השאלה האתית העיקרית היא זו: איזו רמת סיכון חיים ומספר נפטרים ונפגעים מ'פוסט קורונה' אנו חייבים ליטול על עצמנו כדי לעסוק בצדדים הנוספים של החיים. במשמעויות הכלכליות אין צורך להאריך, ואת השבר הכבד הפוקד משפחות רבות, כמו גם את המשק בכללו ניתן למדוד.
אולם, יש אין ספור היבטים נוספים: אנו משלמים מחיר כבד על בדידותם של אנשים רבים – מנער ועד זקן, וזהו מחיר עצום לא רק כלפי אלה שמוגדרים קשישים, אלא גם כלפי כל המערכת האנושית, בעיקר ילדים ונוער, שחלק מהותי מחייהם נגדע באיבו; מעמדן של נשים נסוג לאחור במערכת כלכלית לא שוויונית; אירועי תרבות המוניים, כינוסים, כמו גם חתונות ולהבדיל הלוויות, שהם חלק בלתי נפרד משבירת שגרת ריטואל החיים, מחוללים קשיים עצומים בחיי החולין; מערכת החינוך בכללה זקוקה לשידוד מערכות כולל במציאות של הוראה מרחוק, שתמשיך ללוות אותנו; ואלו דוגמאות בלבד, להיקף אין סופי של אתגרים שיחייבו את ההכרעה הקשה הזו.
הכרעה זו לא נולדה עם וירוס הקורונה. "החיים הם אירוע מסוכן", ובכל מעשה שאנו עושים אנו מסתכנים, אפילו ביציאה פשוטה מהבית לרשות הרבים. אולם שנה לאחר נוכחותו של וירוס הקורונה אנו חייבים לשנות את המבט על נוכחותו, ולהתרגל לכך כי המחירים האנושיים והערכיים שאנו משלמים דורשים שינוי דרמטי במבנה ובתכנים.
מבחינת מבנית, לאחר הצדעה למערכת הבריאות על התמודדותה עם האתגר הגדול – להכריע כי את האתגר צריכה לנהל מערכת שהבריאות היא רק חלק משיקוליה, והיא מביטה על הסוגיה בכללותה. היה נכון לעשות כך כבר מההתחלה, וזו העת לממש את המציאות הזו.
הדבר יביא גם למבט ערכי על משמעותם של החיים, ולא רק על עצם קיומם, ויחייב להביט נכוחה על המציאות, ולהכריע הכרעות אתיות ומוסריות המאזנות באופן שונה בין פיקוח הנפש וחובת שמירת החיים, ובין החובה לקיים מערכת חינוכית, דתית, תרבותית, כלכלית, סוציאלית וכדו' שמממשות את התוכן העמוק של החיים. כל זה, לא על ידי משיכה מגזרית ובלתי אחראית של מגזרים שונים, שאינם רואים את המבט הכולל, כי אם על ידי הכרעה לאומית מיטיבה.
לקריאה נוספת:
