"ואהבת את ה' א-לוהיך" – "אהבהו על הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' – והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינם יכולים? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה" (ספרי).
זו דרכם המיוחדת של חז"ל לקרוא הרבה יותר מאשר כתוב בניקוד הרגיל של המילים. בד בבד עם החובה המוטלת עלינו לאהוב את ריבונו של עולם, הם למדו מפסוקים אלה על הרחבת המשימה לחובה לאהב שם שמיים על הבריות. זו משימה כפולה – מחד גיסא שיהא זה שם שמיים שמתאהב על הבריות, ולא תחליפים או קריקטורות של שם שמיים, ומאידך גיסא – שתהא בקשת שם שמיים יונקת מאהבה גדולה שהמאהבים שם שמיים יצליחו לחולל.
איך עושים את זה? גם על כך אמרו חכמים דברים כל כך פשוטים: "ואהבת את ה' א-להיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (יומא פו ע"א). שם שמיים מתאהב בראש ובראשונה על ידי מי שברור שהוא מכוחה של יראת שמיים, שכן הוא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, וזו משפיעה על התנהגותו ועל היחסים שלו עם הבריות, ועל הדרך בה רואים את הקשר בין עולמו הרוחני התורני ובין מעשיו המתוקנים.
התנהגות אנושית ומאירת פנים, ישרה והוגנת, מוסרית ונימוסית, וכל מה שמקופל במילה המיוחדת הזו – "בנחת" – מוטלת על כל הנושא שם שמיים. היא צריכה לנבוע מתוך אהבת ה' שבתוכו, ולא כניגוד לה או חס ושלום כעימות איתה. ככל שמתברר יותר הקשר שבין עולמו האמוני של האדם, כמו גם תלמוד התורה שבו ושמירת מצוותיה, ובין היותו הגון ונמנע מ"קטטה וכעס" (לשון הרמב"ם) כך הולך וגובר המימוש של עולם האהבה כלפי אמונת ישראל, כלפי ריבונו של עולם, וכלפי כל מה שהתורה מייצגת. משם נפתחים פתחים רבים ל"ושננתם לבניך", ולהתקרבות גדולה יותר. אולם כל עוד לא יהיה ברור כי קיים קשר בין יראת שמיים ובין התנהגות ראויה – ימשיך הפער בין התנועות השונות להתרחב חס ושלום, והקיטוב שבין הבריות ילך ויעמיק.
פרשת קריאת שמע היא אפוא הזדמנות גדולה להציב מראה כנגד עינינו ולבחון מהי הדרך הראויה לעשות זאת, שיש בה קריאה בשם ה' בדרך המאהבת שם שמיים על הבריות. משעה שתתברר לנו החשיבות העליונה של טיב ההתנהגות המוסרית והאנושית, ההגינות וההתחשבות, העדינות והסולידריות הנעשים מכוחה של האמונה והאנושיות כאחד – היא תוכל להיתרגם למימוש מעשי של פעילות זו, ומכאן הדרך תהיה סלולה יותר להתקרבות לברית שבין עם ישראל ובין הקב"ה.
לקריאה נוספת:
