המעשה החינוכי הוא מפגש נשמות. אין מדובר בהעברת חומר בלבד, ובמיומנות מקצועית הניתנת לעשייה ללא מעורבות נפשית עמוקה. המחנך והמורה מבקשים להצית בלב התלמידים את תשוקת הדעת, את משמעות הידע, את רצון ההשכלה, את הדמיון הספרותי ואת ההטמעה הערכית של מה שהם לומדים. כבר קדמונים אמרו שאין טעם של ממש בתלמיד שיש בו יכולות רבות, והוא מעין חמור נושא ספרים. ברק העיניים של התלמידים, בקשת המימוש העצמי הלוהטת, הנכונות לממש את מה שהם עוסקים בו ולומדים – כל אלה הם פרי הלהבה הפנימית של המורים המעבירים אותה לעולם הפנימי של התלמידים.

האם כל המורים פועלים כך? כנראה שלא. גם בעולם ההוראה יש טובים יותר וטובים פחות. מערכת הניהול צריכה אפוא לעשות שני דברים: הראשון הוא למיין בצורה מתאימה יותר ולקרוא בקול גדול: “הטובים להוראה”. את זה משיגים בדרכים רבות. גם בהטבות כלכליות למוצלחים יותר, אך לא רק. כיוון שהמערכת נדרשת לעשות גם את המעשה השני: ליצור מרחב מאפשר לכל אלה להתרחש – בעיצוב סביבת הלימודים המעוררת, גודל הכיתות וצורת התעסוקה של המורים.

חלק בלתי נפרד מהמרחב החיוני הזה הוא בואו של המורה לעבודתו בתשוקה עמוקה למעשה החינוכי. הרבה מזה תלוי כמובן באופיו של המורה, בהתייחסות שלו לעבודתו ובאהבת העיסוק שלו. אולם תנאי הכרחי לכך הוא שהמורה יבוא מתוך רצון עמוק, ונכונות להירתם למעשה החינוכי במלואו. את זה לא ניתן להשיג בכפייה. לא ניתן לחולל את כל אלה כאשר מורים עובדים מכוחם של צווים. אין מדובר בביטוי הצבאי ‘לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה’. כאן הרצון הוא חלק בלתי נפרד ממעשה ההוראה – לא רק מהתנאים הנדרשים לו.

לפיכך, סוגיית העסקת המורים, התביעה הצודקת להשתתפות בנטל של כולנו, הצורך האמיתי של ימי לימודים מול כל מה שחרב השנה בשל הקורונה – יכולים להתברר רק מתוך רצון והסכמה הדדית. בוודאי שהדבר נצרך עוד יותר כאשר מדובר בתנאים אובייקטיביים קשים של התנהלות – למן המתחולל בחלק ממוסדות החינוך, דרך שנת הלימודים המקרטעת, ועד למצוקות של המורים עצמם כחלק מהמצב בו כולנו נמצאים. עם המורים צריכים להגיע להסכמה – לא להנחתה; לרצון משותף – לא לצווים. זה פשוט לא ילך.

זה הזמן לפעול בדרך הפשוטה והרגילה של הגישור. לשאול כל אחד מהצדדים כמה רחוק הוא יכול ומוכן ללכת לקראת השני, וכמה הוא נכון להטמיע את ההכרה שמדובר בשעה מיוחדת, שכולנו מתנדנדים בה, ובשל כך לא ניתן לפעול עוד בדרך המתאימה למאבקים מקצועיים לאורך השנים. זה נכון כלפי משרד החינוך והניהול שלו; זה נכון כלפי המורים ועובדי ההוראה. את השפה הזו – שפת הגישור וההסכמה – צריך לאמץ, שכן בלעדיה לא רק שלא ניתן להגיע להפעלת המערכת, שמהותו של המעשה החינוכי הרצוני לא תתקיים כאשר מורים יגיעו למוסדות החינוך תחת צווים.

וזו גם הזדמנות שמאפשרת להתייחס כראוי למרכיבים נוספים של מערכת ההוראה. להטמיע את העובדה שהמורים אינם בייביסיטר; בד בבד, להטמיע במורים עצמם את ההכרה כי משעה שהם תובעים, ובצדק, לראות במקצועם את הנשמה היתרה שיש בו ואת ייחודו של המעשה החינוכי, הדבר מחייב גם אותם, ובמסגרת זו גם את כניסתם מתחת לאלונקה.

ובכלל – שעת משבר היא גם הזדמנות. היא צריכה להיות מנוצלת לנכונות מצד כל הצדדים להתכנס סביב שולחן עגול ולהמיר את כיפוף הידיים ההדדי ותחרות הכוח, ברצון משותף ובנכונות להביא לידי ביטוי הן את ייחודם של אנשי החינוך והן את הסוגיות התקציביות והניהוליות. במיוחד כאשר אין מדובר בצדדים יריבים, אלא בחיפוש משותף אחד הדרך לעשות זאת יחדיו. 

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.