איך מוצאים חן? הצבתה של שאלה מלמדת על החשיבות הגדולה של מציאת חן, וראיית המידה הזו כמידה ראויה. ואכן, בספר משלי מלמד אותנו החכם מכל אדם את ההדרכות הבאות: " בני תורתי אל תשכח ומצוותי יצר לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. חסד ואמת אל יעזבך, קושרם על גרגרותיך כותבם על לוח ליבך. ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם". ברוח הקודש של שלמה המלך הוא מלמד כי טוב לו לאדם למצוא חן הן בעיני ריבונו של עולם והן בעיני הבריות.
אלא שככל מידה, אין היא פשוטה כלל ועיקר. שכן מידה זו של מציאת חן דומה מאוד מבחינת צורתה החיצונית לחנופה, להעמדת פנים, למכירת העצמות הפנימית כדי לזכות לשבחן של הבריות, לרדיפה אחר הכבוד, ולעוד מידות שעיקרן הוא הצבת המטרה של זכיה בעמדה השיפוטית ולא האמת לעצמה. כל זה כמובן מודגש יותר כאשר אדם עוסק בניסיון למצוא חן בעיני הבריות, אולם גם כאשר מדובר על ריבונו של עולם אנו מכירים מדרשים המבקרים בני אדם על כך שהם מנסים לגנב את דעת המקום, ולהעמיד פנים כאילו מדובר בצדיקות ובישרות לב.
מה אפוא המפתח למצות את המיטב שבמידה זו, ולא להפוך עצמך לזייפן המעמיד פנים? הבה נקרא מחדש את שכתוב בספר משלי. מציאת החן היא סיומו של תהליך. לא הצבת מטרתו, ולא פתיחתו. הקדמת שלמה המלך לדברים היא העצמת ההליכה אחר דברי התורה וקיום המצוות, עשיית חסד ואמת, ובעיקר – הפיכתם של כל אלה כחלק בלתי נפרד מ"לוח ליבך", לאמור: נח מצא חן בעיני ד' לא משום שהציב לו כמטרה למצוא חן. הוא היה כזה כי על רקע כל הסובב אותו הוא נותר נאמן, בלוח ליבו, לקריאה בשם ד' שהתחילה כמה דורות לפניו, לצדיקות וליושר, להימנעות מחמס ושמירת עצמו מהשחתה. על רקע זה הוא מצא חן בעיני ד', ועל רקע זה זכה שהעולם ימשיך ממנו.
ובצורה פשוטה יותר – לא לחינם הדגיש שלמה את הכפילות. מחד גיסא, לא העמיד את התורה כולה על מציאת חן בעיני הבריות. להפך, קודמת למשימות היא מציאת החן בעיני ריבונו של עולם, קיום מצוותיו והליכה בדרכיו. ריבונו של עולם שמעשיו של אדם נמצאים חן בעיניו – זו זכות עצומה, ומטרה ראויה לכוון את מעשינו לקראתה. מאידך גיסא, יכול אדם חס ושלום לדרוס את הבריות מתוך תפישותיו הרוחניות וההלכתיות. לא לחינם הדגישה המשנה באבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". מציאת חן בעיני הבריות כאשר היא ממשיכה את מציאת החן בעיני המקום – אף היא נקודת מבחן לדרכו האמונית של האדם, ובאופן רחב יותר – לדרכה של כל תנועה הנושאת את שם ד' בעולם ומבקשת להופיע אותו. ההשלמה של שני אלה לאחד – מהווים את המצפן הרוחני הראוי לכוון את דרכו של אדם בעולם.
