1

פתיחה

סדר העדיפות במתן צדקה הוא: עניים בני משפחה, עניים בני הבית, עניי העיר ועניי עיר אחרת. מי נכלל בעניים בני הבית, ומי נכלל בעניים בני העיר? להגדרות אלו במציאות זמננו יש השלכות משמעותיות. נדגים את הדילמה בשני תחומים: רווחה ולימוד תורה.

  • אדם מעוניין לתרום כסף לעמותת רווחה העוסקת בסיוע לנזקקים ונצרכים. משרדיה של העמותה נמצאים בעיר אחרת, והיא מסייעת לנזקקים בכל הארץ, ע”פ קריטריונים ברורים וקבועים, ומטרתה לחלץ אותם מצבם כדי שיוכלו להתנהל כלכלית בכוחות עצמם. בעירו של התורם יש עמותת רווחה אחרת שמסייעת אף היא לנזקקים ונצרכים בני אותה העיר. הם מספקים סלי מזון לקראת שבתות וחגים, דואגים למצוא פתרונות לבעיות כלכליות שונות של עניי העיר, ועוד. הפעילות הזו כמובן חשובה ובעלת ערך רב.
  • אדם מעוניין לתרום כסף לישיבה הנמצאת בעיר אחרת מפני שהוא רואה ערך וחשיבות לחזק את הישיבה בשל דרכה החינוכית והלימודית. בעירו ואף סמוך לביתו יש ישיבה אחרת שאין לו קשר מיוחד אליה, הוא איננו מכיר בה איש, והוא איננו מזדהה עם דרכה החינוכית והלימודית, אף שהוא שמח שקיימת ישיבה במקום מגוריו. יש להוסיף עוד שהתלמידים הלומדים בשתי הישיבות הללו, אינם תושבי הערים שבהן הם לומדים, אלא באים ללמוד שם מכל הארץ.

כיצד לנהוג במצבים אלו? לתת לקרובים מבחינה חברתית בהנחה שהם יוגדרו כעניים בני הבית, אף שהם לא גרים באותה העיר, או לתת בכל זאת לעניי העיר? האם גם במצבים אלו “עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת” או לא, ומדוע?

הדיון להלן יתבסס על ההנחה שצרכי העניים בערים השונות שווים. לא נעסוק בשאלת סדר עדיפויות כאשר הצרכים שונים (מזון וביגוד, לעומת רפואה או לעומת החזקת לומדי תורה).

א. סדר עדיפות בצדקה ובהלוואה

בפסוקים העוסקים במצוות צדקה (דברים טו, ז-ח, יא) נאמר:

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה’ אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו… כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.”

אם אדם יכול לתת צדקה גם לעניים שבמעגל הקרוב אליו וגם לעניים במעגל רחוק יותר, בוודאי שהדבר טוב וראוי. כך נאמר בגמ’ (בבא מציעא לא ע”ב):  

“”פתח תפתח” אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין? תלמוד לומר :”פתח תפתח” מכל מקום.”

אך אם אין באפשרותו לתת לכולם, יש צורך לקבוע מי קודם. כך דרשו חכמים את הפסוקים הללו בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קטז):

“”כי יהיה בך” – ולא באחרים. “אביון” – תאב תאב קודם. “אחיך” – זה אחיך מאביך. כשהוא אומר: “מאחד אחיך” – מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. “באחד שעריך” – יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת.”

מי שזקוק יותר קודם, ובין הקרובים – אח מאב קודם לאח מאם, ואח מאם קודם לעניי העיר, ועניי אותה העיר קודמים לעניי עיר אחרת. במדרש אליהו רבה ( [איש שלום] פרשה כה) מפורט עוד:

“”הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם” (ישעיהו נח, ז). כאיזה צד? יש לו לאדם, מזונות הרבה בתוך ביתו, ובקש לעשות מהן צדקה כדי שיפרנס אחרים, כאיזה צד יעשה? יפרנס את אביו ואת אמו תחילה, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואת אחותו, ואם הותיר יפרנס את בני ביתו, ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס את בני מבוי, מיכן ואילך ירבה צדקה בישראל.”2

סדר דומה מופיע גם בעניין הלוואה. הלוואה לאדם עני היא המעלה הראשונה במצוות צדקה (רמב”ם הל’ מתנות עניים י, ז). על הפסוק “אם כסף תלווה את עמי את העני עמך” (שמות כב, כד) נדרש במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים – מסכתא דכספא פרשה יט):

“”את עמי”: ישראל וגוי עומדין לפניך ללוות – עמי קודם.

עני ועשיר – עני קודם.

ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין לעניי עירך.

עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין, שנאמר: “את העני עמך”.”

מהמדרש נלמד שיש להקדים יהודי לגוי, ובתוך עם ישראל הסדר הוא: יש להלוות לעני לפני שמלווים לעשיר, ובמעגל פנימי יותר יש להלוות לעניים קרובים לפני עניים רחוקים. ענייך – מבני המשפחה ואנשים קרובים מאוד, ואח”כ אנשי העיר, ולבסוף עניים ממקומות אחרים. ברייתא זו הובאה ע”י רב יוסף בגמרא (בבא מציעא עא ע”א), ושם פירש רש”י:

“ענייך ועניי עירך – עניים שהם קרובין, וממשפחתך.

ענייך קודמין – דכתיב “עמך”, הקרובין לך.

עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת – דהנך הוו “עמך” טפי.”3

בדברינו להלן נתמקד במדרג שמחוץ למעגל המשפחה: עניי ביתו ועניי העיר.

1. שכניו ועניי ביתו

הרמב”ם (הלכות מתנות עניים ז, יג) כתב סדר עדיפויות בצדקה:

“עני שהוא קרובו קודם לכל אדם. עניי ביתו קודמין לעניי עירו. עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר: “לאחיך לענייך ולאביונך בארצך” (דברים טו, יא).”

גם הטור (יורה דעה הלכות צדקה סימן רנא) פסק ופירט יותר:

“וכן הנותן מתנות לאביו ולאמו והן צריכין להן הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימם לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת.”

הרמב”ם והטור הבחינו בין עניים שהם קרובי משפחה לעניים שהם בני ביתו. עניים בני ביתו הם עניים שרגילים לבוא ולקבל ממנו צדקה. אפילו אינם גרים בשכנותו, או באותה העיר. נראה להסביר דבריו אלו ע”פ דברי ר’ אהרן ב”ר יעקב הכהן מנרבונה (אורחות חיים דין צדקה אות א):

“ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. וה”ה לענין צדקה. וכתב רבינו מאיר ז”ל דשכן אף על פי שאינו קרובו, הרי הוא קודם לקרוב שאינו שכן. וכתיב: “טוב שכן קרוב מאח רחוק” (משלי כז, י) והוא דרחים ליה.”

העדפה של שכן על פני קרוב, נלמדת מדברי הגמ’ (בבא מציעא קח ע”ב, וכן כתובות פה ע”ב) הדנה במצב שבו אדם רוצה למכור שדה ואין בן מיצר שרוצה לקנותה ממנו, אבל יש שניים אחרים שמתעניינים בה: “איבעיא להו: שכן וקרוב מאי? – תא שמע טוב ‘שכן קרוב מאח רחוק’ “. הרא”ש (כתובות ט, ט) הסביר איזה שכן קודם לקרוב משפחה:

“והא דאמרינן שכן קודם, לא בעי למימר שכינו הדר אצלו, דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להן שייכות יחד. אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד משא ובמתן, על זה אמר הפסוק: ‘טוב שכן קרוב מאח רחוק’ “.4

נראה שלכך התכוון האורחות חיים שכתב על השכן: “והוא דרחים ליה”. בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רנא, ג) פסק גם כן כדברי הטור, והרמ”א שם ביאר ופירט עוד:

“פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח”כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת (הכל בטור).”

את דברי הרמ”א על השכנים נפרש כדברי האורחות חיים – עניים שיש לנותן קשר איתם, ולאו דווקא מי שגרים לידו.5 נפרש את “שכניו” או “עניי ביתו” במובן רחב יותר. מדובר על כאלה שהם אינם בני משפחה של התורם, אך אין מדובר על כאלו שיש לתורם קשר ממשי איתם מדי יום ושהם באים פיזית לביתו. כאלה שיש להם קשר כלשהו עם הנותן ולנותן יש עניין בהם – אידאולוגי, רוחני, וחברתי. האחד חפץ לתרום כסף לעמותה שעוסקת ברווחה וצדקה, האחר חפץ לתרום לבית חולים ולענייני בריאות אחרים, ויש שרוצה לתרום למוסד תורני מסוים שקרוב ללבו כמו ישיבה, וכן הלאה. כל אלו נכללים בהגדרה של “שכנים” או “עניי ביתו”.

הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה הלכות מתנות עניים ז, יג) פירט בהרחבה את סדר העדיפויות במתן צדקה ע”פ דברי הרמב”ם, ודן בשאלה מה ההגדרה של עניי ביתו:

“עניי ביתו. היינו שכניו קודמין לעניי עיר האחרים. וי”א דשכניו נקרא אם הוא רגיל אצלו ולא מי שדר בשכונת ביתו, ויש חולקין [חכמת אדם כלל קמה, א]. ועניי שכונתו (דהיינו ג’ בתים נקרא שכונה) קודמין לעניי מבוי שלו, ועניי מבוי שלו קודמין לעניי שאר העיר [הגר”א יו”ד שם].”

כאמור, במקום בו יש קשר חברתי ממשי לאותם הגרים באותו אזור זה עם זה ולאו דווקא בשלושה בתים סמוכים, וכן במצב בו יש קשר חברתי בין שכנים הגרים באותו הבניין אזי יש להתאים את ההגדרה שעניי מבוי שלו קודמין לעניי מבוי אחר. בני המבוי, או השכונה הקרובה, מקבלים מעמד הדומה ומקביל לעניי העיר, וההלכה שלפיה עניי המבוי שלך – העיר שלך, קודמים לעניי מבוי אחר – עיר אחרת, באה לומר שבמסגרת קהילה יש מחויבות אישית וחברתית גדולה זה לזה, ויש לסייע לנזקקים ולנצרכים שבתוך הקהילה. אך את דברי החכמת אדם שציין הר”ח קנייבסקי: “דשכניו נקרא אם הוא רגיל אצלו ולא מי שדר בשכונת ביתו”, יש לפרש במובן הרחב כפי שהצענו לעיל.

2. עניי העיר

נצרכים שאין לאדם קשר ממשי אליהם אינם נחשבים כעניי ביתו. העובדה שאנשים גרים זה ליד זה איננה מספיקה, זהו ענין מקרי. אנשים עוברים דירות ומשנים את מקום מגוריהם, ואם הם אינם מכירים זה את זה ולא נוצר קשר חברי ביניהם, ולכן העובדה שהם גרים זה לצד זה כעת איננה משנה דבר. אלו כבר נכללים בהגדרה של עניי העיר. אלא שגם כאן יש לשאול על טיב הקשר שבין העשיר לבין העניים הגרים באותה העיר. האם המגורים של העשיר והעני באותה העיר מבחינה מוניציפלית מגדירים את הקשר ביניהם על אף שאין קשר חברתי או קשר כלשהו אחר ביניהם?

נראה שהמושג עיר מתייחס למסגרת שמתנהלת כקהילה, כשיש קשר בין החברים בקהילה ומחויבויות הדדיות, ובהקשר זה גם תמיכה הדדית בעת מצוקה כלכלית. מסגרת עירונית מוניציפלית יכולה לשמש ולתפקד גם כן כקהילה, אך הגבולות המוניציפליים או הגאוגרפיים של העיר אינם מהווים מסגרת הכרחית לקיום של קהילה. כיום למשל בערים גדולות, יש קבוצות קטנות שמתנהלות כמו קהילה ובדרך כלל סביב חברים המתפללים יחד באותו בית כנסת, או גרעין חברתי, ואולי אף במסגרת שכונתית. העניים שבקהילה זו או בשכונה זו ייחשבו כעניי העיר מבחינתם. כך כתב בשיירי כנסת הגדולה (יו”ד סי’ רנא על הטור אות ג):

“בעיר שהם נחלקים חבורות חבורות וקהילות קהילות, הוי ליה כל עניי קהילה וקהילה כעניי עיר אחרת.”6

ככל שהעיר גדולה יותר אין קשר ממשי בין הקהילות והשכונות, ובין התושבים הגרים באותה העיר שלא משתייכים לשום קהילה או מסגרת. הקשר היחידי הוא העובדה שהם רשומים במרשם האוכלוסין באותה העיר מבחינה מוניציפלית. כשאין קשר בין אנשים, אין זה משנה לאף אחד מהצדדים האם שכונה מסוימת תהיה שייכת מבחינה מוניציפלית לעיר זו או לעיר הסמוכה לה. יש רחובות שצד אחד שלהם שייך מבחינה מוניציפלית לעיר פלונית וצד אחר של הרחוב שייך מבחינה מוניציפלית לעיר אחרת. סביר להניח שיש קשרים חברתיים בין דיירים הגרים זה מול זה, וכל אחד ירצה לסייע לחברו, אף שכל אחד מהם משלם מסים לעיר אחרת. הגדרת עיר מבחינת מוניציפלית היא החלטה של משרד הפנים ובהתאם לשיקולי תקציב, ונימוקים אחרים. אדם מעוניין בדרך כלל לתת ולסייע לגופים שקרובים ללבו, כשהעניים המקומיים, הגופים המקומיים, פחות קרובים.

גם העניים או נזקקים אחרים אינם מצפים במקרים רבים שבני עירם או בני שכונתם יפתרו את מצוקותיהם. כיום, רבים מהאנשים הנמצאים במצוקה כלכלית, וכן גופים או מוסדות שנזקקים לתרומות ולסיוע כלכלי, מבקשים תמיכה ועזרה במקומות רבים בארץ ואף בעולם, ואין הם תולים את פתרון מצוקתם בשכניהם הגרים איתם באותו רחוב או אף באותה שכונה ועיר. שליחים של מוסדות כמו בתי חולים, מוסדות אקדמאיים, ישיבות ועוד, מבססים את תקציבם גם על תרומות נדיבות מחו”ל. אנשים מטעמם נשלחים כדי להתרים אנשים עשירים, במסגרת פרטית, ערבי התרמה (“דינרים”) ועוד כהנה. איש לא מעלה בדעתו שהתורמים לא יתנו כי הם מחויבים קודם לאנשי עירם, וברור שפונים אליהם בשל קרבתם הנפשית או הרגשית למוסדות ורצונם לסייע.7

משום כך, יש להגדיר מחדש את המושג: “עניי העיר”. על כך כתב הרב אשר וייס (מנחת אשר – דברים, סי’ כא, עמ’ קנא):

“והנה אף שנתנו הפוסקים דיני קדימה בצדקה, יש להתבונן במצב המציאות לפי המקום והזמן. דהנה ברור לענ”ד דאף שאמרו חז”ל עניי עירך קודמין, אין זה אלא בימיהם, שבני העיר הם שדאגו לעניי עירם ואין זולתם מי שידאג להם. אבל בזמננו בעידן התחבורה והתקשורת ההמונית אם עני נוסע ברחבי העולם לאסוף תרומות או עם ועדות רבנים וגופי צדקה אוספים למענו בפרסום גדול החוצה גבולות ומרחקים, שוב אין הוא בכלל עניי עירך.”

המסגרת העירונית המוניציפלית איננה מגבילה את התורמים וכן את העניים. התורמים תורמים גם לנזקקים ולנצרכים שנמצאים במקום מרוחק אך קרובים לליבותיהם, וגם העניים ושלוחי מוסדות ציבור מסתובבים ומחפשים סיוע ופתרון למצוקותיהם בכל מקום אפשרי.

בשמו של הרב שמואל וואזנר, מובא בספר באורח צדקה (עמ’ שנד):

“תושבי עירו מוגדרים גם המרוחקים ממנו, אף שיש היום בתי מדרשות [=קהילות, חסידויות] שכל אחד מקדים ענייו, ואם נשאר לו כסף אז שאר אנשי עירו לגביו הם כמו אנשי עיר אחרת, מ”מ מסתבר שבכל אופן יקדים אנשי עירו.”

אמנם הוא הסביר שאנשי עירו הם אנשי קהילתו – בית המדרש או החסידות שהוא קשור אליה, ואף הגדיר את האחרים שהם בני אותה העיר מבחינה מוניציפלית כבני עיר אחרת מבחינת הלכות צדקה, ובכל זאת, לדעתו יש להקדים את תושבי העיר אף שהנותן אינו קשור אליהם, והם אינם עדיפים על עניי עיר אחרת. אף שיש מקום להקדים את אנשי עירו לאנשים מעיר אחרת, הקרובים לדעתו של הנותן, אך כאמור כיום המסגרת המוניציפלית בהקשר של תמיכה לסיוע לעניים ונזקקים, איננה מהותית.

ב. אומדן דעת – כוונת הנותן כשלא אמר דברים ברורים

על סדר הנתינה על פי קרבה של הנותן למקבלים ניתן ללמוד גם מהלכה אחרת העוסקת בענייני צדקה, כשאדם ציווה לפני פטירתו לתת צדקה ולא פירט למי הוא רוצה לתת. בתוספתא (בבא קמא יא, ג) נאמר:

“האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת, תנו ספר תורה לבית הכנסת – יינתנו לבית הכנסת הרגיל בו. ואם היו שנים והיה רגיל בשתיהן – יתנו לשניהן.

האומר תנו מאתים דינר לעניים – ינתנו לעניי אותה העיר. ר’ אחא אומר: לעניי כל ישראל.

האומר תנו שדה פלוני לעניים – לקט שכחה ופיאה לעניי אותה העיר. לעניי עיר פלונית – לקט שכחה ופיאה לעניי עיר אחרת.”

בתוספתא זו מדובר על אדם שלפני מותו ציווה לתת צדקה לעניים, אך לא פירט לאילו עניים. לפי תנא קמא יש לתת את הכסף לעניי העיר, ולדברי ר’ אחא יש לתת את הכסף לכל עניי ישראל. המחלוקת היא בהערכת דעתו של הנפטר. תנא קמא מניח שהוא רצה לקיים את ההלכה שעניי העיר קודמים, ואילו לדעת ר’ אחא ייתכן שהוא לא רצה לפעול ע”פ העיקרון שעניי העיר קודמים, שהרי גם בחייו יכול היה לתת צדקה למי שהוא רוצה.8

הרמב”ם (הל’ מתנות עניים ז, טו) פסק להלכה כדברי תנא קמא:

“האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו, ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהן. האומר תנו מאתים דינרין לעניים יתנו לעניי אותה העיר.”9

הרדב”ז שם פירש שאפילו אם יש לנפטר קרובים שהם עניים נותנים לעניי העיר, אך ציין שיש חולקים. אך מרבנו ירוחם (מישרים נתיב כד חלק א דף עא טור א) משמע שיש להקדים את הקרובים:

“תנו מאתים זוז או ספר תורה לבית הכנסת נותנין אותו לבית הכנסת הרגיל בו ואם רגיל בשתיהן ינתנו לשתיהם. תנו מאתים זוז לעניים, ינתן לעניי אותה העיר, ואם יש לו קרובים עניים ינתנו להם, ואם אין בעיר עניים ינתנו לעניי עיר הקרובה.”

לדעת רבנו ירוחם בתוספתא מדובר כשלא היו לאותו נפטר קרובים עניים, שכן אם היו לו, היה עלינו להניח שרצה לתת להם. המרדכי עסק בהרחבה בכמה מקומות בשאלה כיצד יש לאמוד את דעתו של אדם שהוריש כסף לצדקה. כך כתב (בבא בתרא פרק השותפין רמז תצג):

“מעשה באדם שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו. לימים ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולי ביתו היו אומרין שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו שירדו מנכסיהם. דתניא פ’ יש נוחלין (בבא בתרא קלב ע”א) הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה. ר’ שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאילו ידע שבנו קיים לא היה כותב לאחרים. ואמר רב נחמן הלכה כר’ שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדנא. אלמא דהכי הלכתא הכא נמי אמדינן דעתיה שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותנן לאחרים הלכך יהבינן לקרוביו.”

המרדכי ציין בהמשך שיש שחלקו עליו, והוא סיים שיש להעריך בכל מצב מה היתה דעת המוריש, ולנהוג בהתאם. עוד כתב המרדכי שם:

“מעשה ביהודית אחת שנפטרה ואמר ר’ אליעזר ממי”ץ שנדרה כ’ דינרים לצדקה ולאחר פטירתה החזיק בשלה ולא רצה להחזיר ליורשיה אלא ליתן לצדקה. והיו היורשין אומרים לא ידענו בזאת הצדקה כלום. ושאלו לר”י, והשיב כי רבינו אליעזר אין לו להחזיק בממון היורשין על מה שנדרה ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השלישתו מתחלה לכך. ואפילו יטעון רבי אליעזר שהוא גבאי וידו יד עניים הוא ורוצה לעכב את הצדקה בידו ויתננה למי שמחלק הצדקות שנותנים בעירו, אעפ”כ אין נ”ל שיהא לו כח להחזיק בממון על כך לחלק זאת הצדקה לדעתו יותר מלדעת היורשין אפילו אם יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדרה צדקה זו. ואף על גב דתניא בתוספתא דב”ק “תנו מאתים זוז לעניים יתנו אותם לעניי אותה העיר, ר’ אחא אומר לעניי כל ישראל”, אין לכוף היורשין ליתנה לעניי אותה העיר. ואפילו אם תרצי לומר שהלכה כתנא קמא ולא כר’ אחא כי כך מנהג שהרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרין לצדקה דבר גדול ולא היו נותנין אותם לעניי אותה העיר אלא מחלקים לכאן ולכאן כמו שנראה בעיניהם שהדבר ידוע עכשיו שאינם מתכוונין ליתנן לא לעניים מועטין שבאותה עיר ולא הכל לאורחים הבאים מחוץ לעיר. ואז היו ישראל מרובין בעיר אחת ועניים מרובים בעיר אחרת נראה לחלק להם צדקה יותר מעירם. לפיכך אין לר’ אליעזר להחזיק בממון אלא יחזיר ליורשיה ויודיעם שכך נדרה. ובעצתי יתנו יורשים של אותה יהודית כ’ דינרים שאמר רבינו אליעזר כי נאמן הוא בעיני על כך ועדיין יחקור אם אחרים יודעין שאי אפשר שהוא לבדו שמע ולא אחרים. ושלום יצחק בר’ שמואל.”

עוד כתב המרדכי (בבא בתרא פרק השותפין רמז תצז [וכן ברמז תרנט]):

“דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו אין גבאי העיר חייבין לפרנסו, אף על גב דקרוביו נמי נותנין בכיס… ושמעינן נמי מהכא דאדם שנותן צדקה לסתם עניים, שהקרובים עניים זוכים בה, הואיל והגבאי אינו חייב לפרנסם ועליו מוטל עשה ד”וחי אחיך עמך” הרי הם זוכים בהן.”

כאן מדובר בתורם חי, והעניים הקרובים אליו מקבלים את הצדקה ממנו. הרמ”א (שו”ע יו”ד רנה, ה) פסק כדברי המרדכי.

הרב יצחק בן שמואל אדרבי (שו”ת דברי ריבות סימן עב) דן במקרה שבו גבאי צדקה פירשו כוונת נפטר לתת צדקה לעניי העיר, ואחי הנפטר טען שכוונת הנפטר הייתה לתת לעניים הקרובים:

“תשובה: נראה לעניות דעתי שצדק ראובן בכל טענותיו אם הוא אמת שבשעת פטירת שמעון אחיו היו כבר במשפחתו היתומות העניות. והטעם דהלכתא פסיקתא היא דאמדינן דעת הנותן ואנן סהדי שאינו מניח קרוביו ונותן לאחרים. דבגדולה מזאת כתב המרדכי פרק קמא דבבא בתרא (רמז תצג) מעשה באחד שנתן נכסים לצדקה בעת מותו. ולאחר ימים ירדו קרוביו מנכסיהם. ואיכא מאן דאמר דאמדינן דעת נותן אילו היה יודע בשעת נתינה שירדו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו הלכך יהבינן לקרוביו. כל שכן בנדון דידן דבשעת פטירתו כבר היו היתומות במשפחתו דלכולי עלמא אמרינן אמדינן דעתיה שאינו מניח לקרוביו, אם מפני קירוב דעתו אליהם אם מפני קיום מצות התורה עניי ביתו קודמין לעניי עירו. וכן פסק רבינו ירוחם, מישרים נתיב כ”ד, שכתב תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר, ואם יש לו קרובים עניים ינתנו להם.

ועוד כתב המרדכי פרק הנזכר (רמז תצד) ושמעינן מהכא שאדם שנותן צדקה לסתם עניים, שקרובים עניים זוכים בה וכו’. ועוד כתב שם אבל אם נדר צדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעה שנדר למי רוצה לחלקה, יכול ליתן הכל לעניי קרוביו שכל הנודר על דעת תורה נודר והתורה אמרה ענייך קודמין. הרי שצדק ראובן בטענתו לתת השני אלפים לבנים ליתומות הקרובות ממשפחתו.”

בתשובה זו ברור שמדובר בקרובי משפחה של אותו תורם, אף שהם אינם גרים באותו המקום. הרב משה סופר (שו”ת חתם סופר חלק חושן משפט סי’ קכז) נשאל על איש עשיר שציווה לפני מותו לתת סכום כסף גבוה “לעניים קרובי הדרים בק”ק פלוני”. השואל התלבט מי נחשב כקרוב של הנפטר, האם אלו הקרובים שהם פסולי עדות, אלא שאז רק מעט אנשים ייהנו מהכסף, ולא נראה שלכך התכוון הנפטר. החתם סופר השיב שאכן יש להעריך שהנפטר רצה לתת צדקה לכל קרוביו שגרים בעיר אחרת גם בדרגות רחוקות.10 העניים הקרובים הללו לא התגוררו בעירו של הנותן וע”פ אומדן דעתו, הכסף ניתן להם. מאחר שמדובר גם בקרובי משפחה בדרגה רחוקה, ניתן להניח שגם אם הוא היה מצווה לתת לעניים קרובים לו שאינם בני משפחתו, היו ממלאים אחר צוואתו.

כך ניתן ללמוד גם מדברי הרב שמואל די מודינא (שו”ת מהרשד”ם חלק יורה דעה סי’ קסב) הדן במקרה שבו אדם נפטר במקום ששמו פיררה והוא “צוה לתת מנכסיו לכפרת נפשו שלש מאות פרחי’ בכל שנה ושנה כל ימי עולם להשיא יתומות ולעניים מרודים וצנועים” ע”פ רצון אשתו ויורשיו כל ימי עולם וכן הם עשו. לימים עברה האלמנה והיורשים לגור בוונציה, ואנשי קהילת פיררה בקשו לעקב את רכוש האלמנה והיורשים כדי להבטיח שהעניים בני קהילתם יקבלו בכל שנה את סכום הכסף הקבוע שהיה ניתן בכל שנה לעניי פיררה.

הרב שמואל די מודינא השיב שאכן אם אדם ציווה לפני פטירתו לתת לעניים, יש להניח שכוונתו לתת לעניי עירו כי הדין הוא שעניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. כך יש לאמוד את דעת הנפטר, אך אם למשל מסתבר שאין הרבה עניים באותה העיר, “אנן סהדי דדעת הנותן שיתנו המעות בין לעניי עירו בין לעניי עיר אחרת”. במקרה זה הנפטר ציווה שהאישה והיורשים יתנו למי שהם מבינים. ועל כן:

“כיון שהנותן בעצמו אמר כן בפירוש, הוה ליה ידם כידו ממש. וכמו שהיה לו כח לתת מעותיו ולחלקו כרצונו, האלמנה ויורשיו במקומו עומדים לעשות כל מה שירצו ולחלקם למי שיראה בעיניהם. וכיון שהנותן בעצמו אפילו היה מפריש מעותיו לצדקה היה יכול לשנות מדעת בני העיר ולחלקם כפי הנראה בעיניו וכמו שכתב המרדכי [בבא בתרא פרק א רמז תקב]: “יחיד שפסק לצדקה בעיר אחרת נותנה לעניי עירם”, והיינו שפסק צדקה עם בני העיר שאינו יכול לשנות מדעת בני העיר. “אבל יחיד שהתנה צדקה לעצמו יש ליתנו לכל מי שיחפוץ” ע”כ… ובנ”ד שפירש כוונתו ואמר שהאשה ויורשיו יחלקו אלו המעות כרצונם על אחת כמה וכמה דפשיטא ופשיטא שאין כח כלל ועיקר לאנשי קהל קדוש פירראה יע”א להחזיק בנכסי הנותן, דכיון שפירש דבריו בפירוש לא הניח להם פתחון פה והדבר ברור מאד ופשוט יותר מביעתא בכותחא.”11

הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה על הרמב”ם הל’ מתנות עניים ז, טו) כתב:

“כשיודעים כונתו שלא כיון לעניי אותה העיר בלבד כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלק אותן הצדקות לכל עניים הולכין אחר זה ואפילו נדר סתם, הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם ואפילו אינם בעירן, ואפילו היתה אותה צדקה מונחת מופקדת ביד אחר, יתנו אותה ליורשים ויודיעום שכך נדר.”

מאחר שאדם בוחר למי לתת צדקה, וגם לאחר פטירתו יש להעריך את כוונתו, אם ברור שהוא לא התכוון לעניי אותה העיר, יש לחלק את כספי הצדקה לקרוביו לפי הערכת היורשים.

המושג: “עניי ביתו” הוא רחב מאוד ויכול לכלול עניים או נזקקים שקרובים ללבו של אדם מסיבה כלשהי, והוא יכול לבחור לתת להם צדקה על אף שהם נמצאים במקום או בעיר אחרת.12

ג. עניי העיר ועניי עיר אחרת – המחויבות האישית והמנהיגותית

על פי הסדר שנקבע ברמב”ם, בטור ובשולחן ערוך, הקרוב קרוב קודם, עניים קרובי משפחה, אח”כ עניים מכרים וקרובים אליו, אף שהם לא גרים בעירו של התורם.

אלא שאם כל אדם ייתן צדקה רק לקרוביו ושכניו, מה יעשו אנשים שאין להם קרובים ומכירים או עיר שכל תושביה עניים, היעלה על הדעת שכולם ימותו ברעב? השיב על כך הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן יורה דעה סי’ רנא, ה):

“האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין ולובש ומכסה את עצמו כראוי וודאי דחייב בצדקה מעשר או חומש מפרנסתו וחלק גדול מהצדקה יתן לקרוביו ועניי עירו, ומעט מחוייב ליתן גם לרחוקים ועניי עיר אחרת. דאם לא כן עיר של עניים יגועו ברעב ח”ו. אלא וודאי כמו שכתבתי.”

אכן בעיר שיש בה גם עשירים ואף אנשים שאינם מוגדרים כעשירים וביכולתם לתת צדקה, על מנהיגי העיר באמצעות הגופים העוסקים בכך – פקידי הרווחה, גבאי הצדקה וכד’, לנהל את הדברים שכל מי שזקוק יקבל את שהוא צריך. הכלל “עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת”, מחייב את הנהגת העיר. כך כתב הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמד):

“הנכון לע”ד שיש חלוק בזה בין היחיד על צדקה שלו לגבאי על כיס של צדקה. דיחיד על צדקה סתם שלו, יש לו טובת הנאה לתתה למי שירצה מאותן שרשאין לקבל צדקה. והוא כמו טובת הנאה דמתנות כהונה שהזכות שבידו הוא ליתן לכל כהן שירצה ואין חלוק איזה כהן צריך יותר להמתנות… וכמו כן הוא בצדקה סתם שלו שיש לו בהן טובת הנאה יכול ליתן לכל מי שירצה מאלו שרשאין ליקח צדקה. אף שאחד יותר צריך ואף למי שחסר לו כסות אף שיש עני שצריך למזונות.

…אבל גבאי על כיס של צדקה שאין לו בהם וגם לא להנותנים זכות טובת הנאה כדאיתא בסי’ רנ”א סעי’ ה’, אלא הוא דין על הקהל לעשות בהם הטוב בעיני אלקים ואדם כדאיתא שם והגבאים הם הממונים מהקהל, עלייהו נאמר דינים להקדים ליתן מתחלה להנחוץ יותר ושלאכילה קודם לכסות וכדומה, וכמו כן אסור להם ליתן לעני אחד יותר מחברו כשהצורך הוא שוה כדאיתא בסי’ רנ”ז סעי’ י’ וכדאיתא בב”ב דף ח’ שמתחלקת בשלשה כדיני ממונות ופרש”י לעיין לתת לכל אחד כפי טפליים התלויין בו. והטעם שהוא ממילא כבר יש לעניים זכות שיעשו כפי הנחוץ והצורך והקדמות שסדרו חכמים וכשליכא דין הקדימה כולם שוין בהם. מה שאין זה בצדקה סתם שלו שבשוין בהצורך, ודאי הא יכול ליתן למי שירצה הכל. ולכן אף באין שוין, יכול ליתן למי שירצה, וכשאחד קרוב יש עליו ממילא ליתן לקרוב שדין זה נאמר דוקא על היחיד בצדקה שלו, אף שהרחוק צריך לדבר נחוץ ביותר אם אך הקרוב רשאי ליטול צדקה.”

יש להבחין בין החובה אישית של כל אדם לתת צדקה לבין גבאי הצדקה הממונים על חלוקת הצדקה לעניים. אדם רשאי לתת צדקה כמה שהוא רוצה ע”פ הסדר בין קרוביו. אך על גבאי הצדקה שבעיר לדאוג לכך שכל מי שנזקק יקבל את שמגיע לו, ועל כן עליהם לוודא ולפעול לשם כך שעניי העיר יקבלו לפני עניי עיר אחרת.

הדבר בולט גם בדברי הרמב”ם, שהבחין בצורה ברורה בהלכות מתנות עניים בין הלכות צדקה פרטית לבין הלכות צדקה ציבורית. את הלכות הצדקה של אדם פרטי כתב הרמב”ם בהל’ מתנות עניים פרקים ז-ח, ושם (בפרק ז הלכה יג) הוא גם כתב את סדר הנתינה: עני קרוב, עני מבני ביתו, עניי העיר, ועניי עיר אחרת. בפרק ט כתב את הלכות הצדקה הציבורית – הקופה והתמחוי, ובפרק י המסיים את הלכות מתנות עניים כתב הרמב”ם הלכות כלליות בעניין צדקה, חשיבות המצווה, מעלותיה ועוד.

הרמב”ם (הלכות מתנות עניים ט, א-ב, ו) הגדיר את אופי הפעילות של מנגנוני הצדקה הקהילתיים והעירוניים:

“א. כל עיר שיש בה ישראל, חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים, וזו היא הנקראת קופה.

ב. וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי.

ו… התמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.”

גבאי הצדקה גובים כסף מבני העיר לטובת עניי העיר, ואוכל גם לעניים שבאים ממקומות אחרים.13 הקופה הציבורית מטרתה להבטיח קיום גם לעני שאין לו קרובי משפחה, או שהוא איננו מכיר מי שייתן לו. הגבייה לצורכי ציבור – קופה ותמחוי, נוספת על הצדקה האישית שאותה נותן כל אדם על פי בחירתו ורצונו. הארגון של הקופה והתמחוי, הוא קיום מנגנון ציבורי קהילתי שאיננו נסמך רק על הצדקה הוולונטרית האישית.14

סיכום

  • “שכנים” ו”עניי ביתו” הם אנשים שאינם בני משפחתו של התורם. שכנים – לא רק אלו שגרים בבית סמוך, ועניי ביתו – לא רק אלו שבאים לביתו של התורם. שכנים או עניי ביתו של אדם, הם אלו שיש לנותן קשר כלשהו עמהם – אידאולוגי, רוחני, וחברתי. כאלו שיש עניין אישי לתורם לסייע להם. אלו קודמים לעניי עירו במתן הצדקה. עניי עירו הם אלו שאין לנותן קשר איתם, למעט העובדה שהם גרים באותה העיר מבחינה מוניציפלית.
  • “עניי העיר” אלו עניים הגרים באותה העיר של הנותן ומשתייכים לאותה קהילה. חיי הקהילה מחייבים גם לדאוג לצרכים של הנזקקים שביניהם. חברי הקהילה מחויבים להקדים את עניי קהילתם על פני עניים אחרים הגרים באותה העיר. בערים גדולות יש מספר קהילות ויש כאלו שמתגוררים בעיר ולא שייכים לשום מסגרת קהילתית. הם נחשבים מבחינת הנותן כאנשי עיר אחרת, אם כי יש מקום לתת להם עדיפות על פני תושבי עיר אחרת.
  • המחויבות ל”עניי העיר” גם לכאלו שלא שייכים למסגרת קהילתית, מוטלת על המנהיגות המקומית – עירייה או מועצה, באמצעות העוסקים בענייני רווחה, וכן גבאי הצדקה שאוספים כספים לטובת אנשי העיר. הם בוודאי צריכים לדאוג לכל עניי העיר, ועניי העיר קודמים לעניי עיר אחרת.

הערות שוליים

  1. פורסם לראשונה: צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע”ח, עמ’ 239-225 ; צהר, לז (תשע”ה), עמ’ 50-37
  2. במדרשים הללו הובא באופן מפורט המדרג שבתוך המשפחה, אנו לא נעסוק בזה. בספר חסידים (סי’ קנה) גינה באריכות את האדם שנותן צדקה לאחרים ומתעלם ממצוקת בני משפחתו (ראה שם גם בסי’ שכד, ובסי’ תקל). עוד על סדר הנתינה במסגרת המשפחה: הרב אליעזר וולדינברג, שו”ת ציץ אליעזר חלק ז סי’ לח; הרב חיים קנייבסקי, דרך אמונה על הרמב”ם הל’ מתנות עניים ז, יג; הרב אברהם אבידן, אהבת צדקה, עמ’ שה-שיא.
  3. כך פסק הטור בחושן משפט סימן צז, וכן השולחן ערוך שם. הרמב”ם לא הביא זאת להלכה, ועסקו בכך אחרונים. ראה למשל: מנחת חינוך מצווה סו.
  4. כך פסק הרמ”א להלכה בחושן משפט סימן קעה, ג והטור בחושן משפט סימן רנג, וכן הרמ”א שם סעיף כט. הרב אברהם דאנציג (חכמת אדם שער משפטי צדק כלל קמה, א) כתב: “כמדומה לי שראיתי בספר קדמון ואינני זוכר דשכן רצה לומר מי שרגיל עמו ולא מי שדר בשכונת ביתו”.
  5. הרב שמואל הלוי וואזנר (שו”ת שבט הלוי חלק ה סימן קלה אות ד) ציין לדברי בעל ההפלאה שכתב: ” ‘דעניי ביתו היינו בניו ובנותיו הסמוכים על שולחנו עדיפי מכולם’. אי לאו דפה קדוש אמר דבר זה הוא דוחק עצום בסדור הטור והשו”ע דאם כן הוי ליה להזכירו ברישא לפני הקרובים כיון דעדיפי מכולם כנ”ל, מה שאין כן סדור הלשון משמע כנ”ל בעניי דעניי בני ביתו היינו עניים דעלמא כמו עניי עירו אלא דקודמים להם כיון דסמוכים ומקורבים לו עוד יותר מעניי עירו. ושוב ראיתי שכדברינו כמעט מפורש בלשון רמ”א כאן שחזר עוד פעם על סדר הקדימות וכתב: ‘והקרובים קודמים לשכניו ושכניו לאנשי עירו, ושכניו היינו עניי ביתו או שכניו הקרובים לו במקום, דלהפלאה הוי ליה לרמ”א להזכיר מעלת בניו ובנותיו הסמוכים על שולחנו, ודו”ק”.
  6. בכנסת הגדולה (שם באות ב) כתב שאם יש שני בתי כנסת בעיר יחלקו בשווה לאנשי העיר. אכן כן, אך אם מתפללי בית הכנסת מתפקדים גם כקהילה ולא רק כבית הכנסת לתפילה, אז יש לעניי הקהילה מעמד של עניי העיר. הרב אברהם אבידן (אהבת צדקה, עמ’ שכד) ציין לדברי כנסת הגדולה הללו, וכתב: “ונראה שקהילות נחשבות כנפרדות, רק כאשר הן חלוקות במנהגיהן או שמתפללות בנוסח שונה”. נראה שאין כל בסיס לכך. קהילה לא מוגדרת ע”פ נוסח התפילה של המתפללים אלא ע”פ קשר חברתי פעיל בין החברים בה. בקהילה שיש בה בתי כנסת שכל אחד מהמתפללים מתפלל בנוסח שלו, וכך גם החזנים, או לחלופין, במקום שבו קבוצת משפחות גדולה מאוד מנהלת אורחות חיים של קהילה או ביישוב קהילתי גדול, ובמקומם מספר בתי כנסת לפי נוסחים ועדות שונות לנוחיות כל החברים, מאחר שממילא אי אפשר הכל יתפללו בבית כנסת אחד. בוודאי שבשני המצבים הללו הם ייחשבו כקהילה גם לענייני צדקה אף שמנהגיהם ונוסח התפילה שונה.
  7. לתרומות מחו”ל למען עניים או מוסדות בארץ ישראל, יש מעמד מיוחד בהלכה שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ, כאמור בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קטז), וכן נפסק להלכה בטור ובשו”ע (יו”ד סי’ רנא, ג).
  8. ראה: שו”ת דברי מלכיאל חלק א סי’ נט.
  9. הרי”ף בבא בתרא כז ע”ב מדפי הרי”ף פסק כתנא קמא. ראה עוד: מרדכי מסכת מגילה פרק בני העיר רמז תתכה; שו”ת מהר”ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סי’ תק. שו”ת אבקת רוכל סי’ קכב; שו”ת מהרשד”ם חלק יורה דעה סי’ קנח וסי’ קסב.
  10. ראה עוד: הרב יצחק שמעלקס, שו”ת בית יצחק יורה דעה חלק ב סי’ פו, ו.
  11. ראה עוד תשובה אחרת בשו”ת מהרשד”ם חלק יורה דעה סי’ קסח, שם הפרשנות לדברי הנותן הוא שכוונתו לתת לעניי אותה העיר שבה הוא נפטר.
  12. דברים ברוח זו כתב גם הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה – ליקוטים ב, עמ’ 133-130.
  13. על ההבדלים בין תמחוי לקופה, ראה במאמר: “ביטחון תזונתי”, בספר זה.
  14. ראה במאמר: “צדקה של יחיד וצדקה ציבורית” בספר זה.