תקציר

"למה תכה רעך" – במידה עמוקה מאוד, זוהי התורה הראשונה שלימד משה רבנו את עם ישראל. את הזכות לומר דברים אלה הוא רכש מכך שהוא היה מוכן להסתכן, להכות את המצרי שהיכה איש עברי מאחיו ולטמון אותו בחול. משה רבנו תבע מעצמו להילחץ ולהסתכן למען אדם מאחיו, בלי לדעת מה יהיה גורלו. ואכן, ההכאה הזו חייבה אותנו להימלט ממצרים למשך עשרות שנים, ולגור בארץ רחוקה. אולם, לא זו בלבד שהוא לימד אותנו בכך את החובה להיחלץ למען אח ולהסתכן למענו, הוא אף פתח את הדלת להעניק לנו מסר נוסף: "המרים יד על חברו נקרא רשע".

שני נדבכים יש לתורה בסיסית זו. ראשון בהם הוא המאבק נגד אלימות בביטויה הפשוט ביותר – ישנו איסור לפעול באלימות. מאוחר יותר ידונו חכמי התורה שבעל פה היכן ניתן לעגן איסור זה במצוות שניתנו לאחר מתן תורה, כגון באיסור על שליח בית דין להכות מכה יתרה ("ארבעים יכנו לא יוסיף"), אך שורשה נטוע בשורשים עמוקים יותר. הפעלת אלימות כלפי אדם אחר היא דבר שאין המוסריות סובלת אותו. המונופול עליה ניתן לשלטון בלבד, ואילו כל פעולה יחידנית שמנסה להשיג הישגים בכוח, להעניש ולנקום, לפרוק כעסים ולכפות דרכים – אסורה. זהו צריך טאבו מוחלט, ובמקום בו אנו מוצאים אותה אנו נקראים לבערה.

מרתק לציין כי התורה הראשונה הזו הפכה להיות גם "כלל גדול בתורה", שהלוא רבי עקיבא לימד אותנו ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא-הוא הכלל הגדול בתורה. שני גדולים אלה, גדול התורה שבכתב וגדול התורה שבעל פה, ראו ביסוד התורה את היחס הראוי לרעינו, ואת החשיבות העליונה של ההתנהגות הראויה.

ברם, יש לאיסור ההכאה הפיזית גם מעגלי השראה רחבים יותר. ניתן להכות בני אדם גם בלי להתייחס לממד הגופני של המכה. לימים ייאמר על המשיח שזו תהיה דרכו המבורכת: "וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו יא, ד). אפשר להכות בפה; אפשר להכות בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות; אפשר להכות ברכילות ובלשון הרע; אפשר להכות בהתכבדות בקלון חברו, ועוד ועוד. הפגיעה של אלה עלולה להיות חמורה בהרבה מצלקת גופנית שתותיר ההכאה המציאותית.

"טוב שם משמן טוב" – שמו של אדם יקר לו מאוד; כבודו בעיני עצמו ובעיני הבריות אינו דבר מה שמותר לפגוע בו; התורה עצמה כתבה "ארור מכה רעהו בסתר", ורש"י ביאר "מכה רעהו בסתר – על לשון הרע הוא אומר". אנו מכירים היטב את התופעה הזו, ואת השאלה המרחפת מעלינו "למה תכה רעך". הכאה מסוגים אלה מהווה בראש ובראשונה פגיעה חמורה, לעיתים מזו הפיזית. אולם מעבר לכך, הפוגע עצמו משחית את רגישותו ואת היכולת שלו להיכנס לנעליו של זה שמנסים לפגוע בו. הוא מבקש לפתור את בעיותיו שלו בדרך של פגיעה באדם אחר, וזו עצמה מביאה לחורבן ולהרס של שניהם.

לא לחינם היה זה משה רבנו שלימד את הכלל הזה מלכתחילה. בהמשך ימיו הוא מסר את נפשו על כלל ישראל, יותר מפעם אחת, ודי לנו אם נזכיר את דבריו לריבונו של עולם "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". הוא שהיה נאה מקיים – תובע מאיתנו, כדורש התורה הראשון, ללכת בדרכו לבער את נגע ההכאה מתוכנו. טוב יהיה לכולנו אם החברה תהיה הרבה-הרבה פחות אלימה, בוודאי כאשר מדובר באלימות פיזית, אך גם אם נשוב לדבר האחד אל השני ועם השני ונחדל מלהשתלח.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"

מאמרים נוספים בנושא

מאמרים

מי רוצה לגור ליד עבריין מין?

סרטונים

קדושה בצלחת: המשמעות המוסרית של דיני הכשרות

מאמרים

היכן קם העם היהודי

סרטונים

פרשת צו: אם טועים, משלמים?!

מאמרים

הרב שרלו: "יהיה קשה מאוד להצדיק את המשך תפקודו של ראש החטיבה היהודית"

מאמרים

הזכות לשמור על שתיקה

סרטונים

פרשת ויקרא: דרך ארץ קדמה לתורה. אבל באמת.

סרטונים

פרשת פקודי: כל אדם העוסק בכספי ציבור חייב דין וחשבון לציבור מה עושים עם הכספים

עוד בצהר לאתיקה

על מי האחריות? שימוש בדמות של נפטר באישור יורשיו

לדבר בשם אדם שנפטר: האם זה אתי או מניפולטיבי?

כבוד המת בעידן הדיגיטלי: האם מותר לשחזר אדם שאיננו?

האם מותר לעזוב את הארץ זמנית לצורך פרנסה ושלום בית?

קשר קרוב או תלותי? איך לזהות כשקשר הופך ללא בריא?

כיצד לנהוג עם בדיקת חמץ, ביטול חמץ ושריפה חמץ במידה וטסים לחו"ל לפני פסח?

בעבודה שלי אוכלים חמץ בפסח—האם אני צריך לבקש מהם להפסיק?!

חזרה לתפקוד ציבורי לאחר פגיעה מינית: זכויות, תנאים ומי אחראי להערכת המסוכנות?