“מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא” (תהילים קמ”ז: ד)
לכל איש יש שם.
גם כשנפגע אדם אחד; גם כשנפטר לא באופן פתאומי.
זה כואב. זה חסר. זה מותיר תהום.
ויש מצבים קשים שמדובר ב”מספר”, באסון גדול.
ואז יש משמעות גם לבור הגדול שנפער.
ושני אלה פוגעים בנו עתה, במלוא העוז.
שנזכה להיכנס לשבת –
מתוך בקשת ניחומים למשפחות ונעם, ריפוי וריצוי.
בבקשה גדולה, שהמספר והשמות יחלצו מאתנו תנועת תיקון,
של אחריות, של הנהגה, של קירבה בין אדם לרעהו,
של זיקוק התשובה והתשוקה,
ושל אור שבת שמנתק אותנו מן הסובב אותנו,
ויצירת מעגל קיום רוחני המבקש את האור,
ואל יצא איש ממקומו ביום השבת.
לקריאה נוספת:
- מי דואג לגרים? מבט אתי לפרשת “נשא”
- הטרדות מיניות
- הדאגה לסובלים – חלק ממצוות הצדקה
עוד בקטגורית המרחב הציבורי
כתיבת תגובה