שותפות בעיצוב הדור הבא, בכינונו הרוחני המוסרי והאנושי, בחיבור לשלשלת מסירת התורה, בהכשרתו לחיים משמעותיים, בתיקון פני החברה, בהעצמת שמחתו ואושרו, ועוד ועוד – היא מהמעשים היותר חשובים והיותר משמעותיים שקיימים בעולם.
ביסודו של דבר, החינוך הוא תנועת היצירה העמוקה ביותר הקיימת במציאות. בחינוך עוסקים בבני אדם, בנשמות, ברגשות, במידות, בידע, ובכל העניינים הקשורים בצלם הא-לוהים שבאדם; החינוך מקיף את כל המציאות כולה – בין כשאנו מתבוננים על המרחב הגדול שקיים באדם עצמו, ובין בתחומי העיסוק שלו, לאורך חייו המקצועיים; החינוך הוא חלק מריקוד עמוק שבין החניכים בגילאיהם השונים, המחנכים לדמויותיהם השונות, והתחומים שבהם עוסקים; החינוך הוא הגורם המשפיע ביותר על עתידו של העולם, של החברה האנושית, של הלאום והאומה, של חייו המשפחתיים והזוגיים של האדם, של מיצוי מה שקיים בתוכו; החינוך מטייב באופן מתמיד את היכולות והכישרונות. מדובר בשותפות העמוקה ביותר להווייתנו בעולם.
דברים אלה נכונים בכל חברה ובכל מקום. כשאנו מצרפים לכך את המצווה הגדולה של תלמוד תורה, של "והודעתם לבניך ולבני בניך", של המשכיות שלשלת מסירת התורה בישראל, של העצמת שליחותה של האומה הישראלית – הדברים נעשים למשמעותיים הרבה יותר. חכמינו הביעו זאת באומרם "… כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה 'תולדות אהרן ומשה' וכתיב 'ואלה שמות בני אהרן', לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו…" (סנהדרין יט ע"ב). בחינוך אנו נוטעים את הנטיעות העמוקות בנפשם של המורים והמתחנכים כאחד, ואלה מהוות את הבסיס לפירות המובחרים שיצמחו ממנו. האופק הקיים בעולם החינוך הוא העוצמתי ביותר.
ואף על פי כן – אנו נתונים במשבר עמוק, בשל העובדה שרבים-רבים המתאימים לעבודה החינוכית בוחרים לעסוק בדבר מה אחר בעולם המקצועי. יש לכך סיבות רבות, כשהכלכלית אינה הסיבה העיקרית לכך. לאחר תקופה לא ארוכה – מערכות התגמול וההעשרה בעולם החינוכי מאפשרות חיים כלכליים מרווחים, בתוספת יתרונות נוספים, כמו החופשים עם הילדים וכדו'. נראה כי הסיבה העיקרית לכך יונקת בעיקר מהאווירה החברתית הקיימת. אווירה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות, שביחד מנמיכות מאוד את ההנעה הפנימית ללכת לחינוך: בסולם המעמדות החברתיות נמצאים דברים אחרים, חומריים הרבה יותר, והעוסקים בהם נחשבים כמצליחים יותר; סביבת העבודה של העוסקים בחינוך היא קשה – למן "שדה הקרב" בכיתה, דרך תנאים שאינם מרוממי נפש במוסדות, ועד לרשות שנוטלים לעצמם ההורים לפלוש לחייהם הפרטיים של המחנכים בשעות לא שעות ובדרך לא דרך; ועוד עניינים חברתיים הכרוכים בכך.
לאמור: תיקון חלק ענק ממשבר החינוך מוטל למעשה על החברה. אם אנו חפצי המשכיות מעצימה, אם אנו רוצים שילדינו ונכדינו יזכרו למורים הטובים ביותר, אם אנו מאמינים כי מוטלת שליחות גדולה בהצמחת הדור הבא של מדינת ישראל – אנו כחברה צריכים בראש ובראשונה להפנות את מאמצי השינוי אלינו עצמנו: להצית בילידינו ובתלמידינו ובמי שיש לנו השפעה עליו את הלהט הפנימי להיות שותף במעשה הנאצל של החינוך; לשנות את הערכתנו הגדולה למי שבחר ללכת בדרך זו; לטפח את סביבת העבודה של המורים; להציב מגבלות על עצמנו בתחומי הביקורת ובתחומי הפלישה לחייהם של המחנכים; לתגמל בהגינות את כל העבודות העודפות שאנו מטילים עליהם ועוד ועוד. שינוי חברתי עמוק זה הוא בנפשנו, וכשאין אנו עושים זאת – אנו מאבדים את עתידנו, וגם את הזכות לבקר ולטעון כנגד מערכת החינוך.
זו גם קריאה גדולה לבוגרי הישיבות, המדרשות וכדו' – לכו לחינוך. אנו זקוקים לכך מאוד-מאוד, ואתם תזכו לממש את היצירה הגדולה ביותר האפשרית – הצמחת נשמות טובות.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
