כבר בפרשת לך לך, התורה מציינת את רשעתם של העיר סדום ואנשיה – אך לא כתוב בתורה מה היה חטאם הנוראי של אנשי סדום.
עוד לפני שדנים בחטא, יש לשים לב לכך, שעוד לפני מתן תורה – עוד לפני הציווי והצו המוסרי – קיימת תביעה מוסרית מבני האדם להיות הגונים וישרים. ניתן לחטוא לה', גם בלי התורה.
הנביא יחזקאל אומר על העיר סדום, ש"יד עני ואביון לא החזיקה". פירוש הדבר – אנשי סדום היו אנשים אמידים ובעלי נכסים רבים- והם לא דאגו לעני ולחלש שבהם. חז"ל מתארים את החקיקה של סדום – חקיקה שבאה להגן על נכסי העשירים, בלי לדאוג לעני ולחלש.
אבל מה הבעיה בכך? האם יש בעיה בכך שהאדם דואג לעצמו, ורוצה לשמור ולהגן על נכסיו ופרנסתו?
הפרשה מדגישה בדיוק את החובה המוסרית הזו. במקום שיש עושר גדול – צריכים להיות גם חסד, צדקה, ועזרה לחלש. מקום שאין בו את אלו – מאבד את זכות הקיום המוסרית שלו.