"לך כנוס את כל היהודים" – השבת האמון

מה צריך לעשות כדי לכנס מחדש את כל היהודים?

יש הטוענים שהלימוד ממגילת אסתר ומההיסטוריה היהודית היא שאבוי לנו – הדרך היחידה לכנס את כל היהודים היא רק כאשר צרה מבחוץ מאיימת על קיומם, והכינוס הוא הדרך היחידה להתקיים. ברם, לא זו בלבד שאם אכן זו המסקנה כלל לא בטוח שעדיף לנו כינוס מחדש, ואם יש אפשרות לבחור טוב לנו לבחור בפילוג ובצער מאשר בהתכנסות בעת צרה, אלא שתשובה זו אינה נכונה משני פנים. אנו מכירים בהיסטוריה היהודית קרע בעת צרה גדולה שהוא זה שהביא לחורבן – בריוני ירושלים בימי המאבק עם הרומאים, קמצא ובר קמצא, ועוד אירועים שהתרחשו באותה תקופה, על אף שהיינו מאוימים בהשמדה על ידי האויב הרומאי. זו דוגמה אחת בלבד, וניתן להביא נוספות. וגם הכיוון השני – היו לנו ימים יפים של כינוס כל היהודים גם לא בעת צרה. ומעבר לכל דבר, לעולם טוב לנו לבנות את הכינוס שבתוכנו על בסיס עשייתנו החיובית, ולא על ידי לחצים מבחוץ.

נראה כי אם צריך לבחור מילה אחת שתאפשר את הכינוס המחודש זו המילה ״אמון״. השבת האמון היא לא רק תוצאה. היא המעשה העיקרי שצריך לנהוג בו. ראשית, השבת האמון שרוב מוחלט מתוכנו, גם אלה שנאבקים במאבק פוליטי בדרכים בזויות, רוצים בטוב לכולם. כל עוד אמון זה לא יהיה קיים, וכל עוד היחס אל הצד השני יהיה כמלחמת ״בני האור בבני החושך״, אין סיכוי כלשהו לבנייה מחודשת. אמון זה אפשרי להשגה, בעיקר בשל העובדה שדומה שמה שמתרחש ברחוב הממשי (לא ברשתות החברתיות) מלמד על קירבה הרבה יותר גדולה, ועל תחושת שיתוף חזקה יותר. דומה שחלק מאתנו גם ׳מתפרנס׳ מהצגת המצב כתהום עמוקה וכפתח לחורבן, ואילו למעשה יסודות ההכרה ההדדיים מצויים הרבה יותר במציאות.

יצירת האמון גם קוראת לכל אחד לסגת שני צעדים לאחור. אם אכן גם בצד השני יש רצון להיטיב, אלא שהוא בחר אחרת – ניתן להניח שהאמת אינה מצויה במקום אחד, ולא כל האמת נמצאת אצלי, וכדברי הרב קוק זצ״ל: "…סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור החיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח…" (איגרות הראי"ה א, יח). נכון הדבר שגם במצבים אלה יש צורך בהכרעה, וישנה דרך אחת העדיפה על השניה, אולם המחשבה פוסקת מלהיות טוטלית, והיא מאפשרת חיבורים חדשים, ואפילו דיבורים על מפגש, פשרה וויתור, מתוך הכרה והערכה של הצד השני.

אפשר להזיז את הספינה הכבדה. ניתן לחדש את האמון בכך שהצד השני אכן סובר משהו אחר לגיטימי, ושאף שיש מניפולציות בכל מקום, גם אצלנו, הם לא הצליל העיקרי והמרכזי; ניתן לחדש את האמון בכך ששיח צריך להיות מבוסס על טיעונים, ראיות, נימוקים, עיסוק בנושא עצמו; ובעיקר, ניתן לחדש את האמון בכך שהעובדה שלא כולנו חושבים את אותו הדבר היא חלק מהברכה המצויה בחברה רב-גוונית, והכינוס אינו מחייב שנהיה כולנו בעלי שפה אחת ודברים אחרים.

לקריאה נוספת:

סרטוני אתיקה בפרשה

רשימת סרטונים
1/4 סרטונים
1
האם ראוי לסמוך על הנס? ומי מחוייב להתגייס? מבט אתי לפרשת "במדבר" - הרב יובל שרלו
האם ראוי לסמוך על הנס? ומי מחוייב להתגייס? מבט אתי לפרשת "במדבר" - הרב יובל שרלו
2
מי דואג לגרים? מבט אתי לפרשת "נשא" - הרב יובל שרלו
מי דואג לגרים? מבט אתי לפרשת "נשא" - הרב יובל שרלו
3
מה כל כך נורא בלשון הרע? מבט אתי לפרשת "בהעלותך"
מה כל כך נורא בלשון הרע? מבט אתי לפרשת "בהעלותך"
4
איך יודעים שאנו בדרך לא נכונה? מבט אתי לפרשת כי-תשא
איך יודעים שאנו בדרך לא נכונה? מבט אתי לפרשת כי-תשא