בתרבויות שונות ובדרכים שונים אנו מוצאים ימים בלוח השנה שעיקרם יציאה מהסדר הרגיל, מהחוקיות, מכללי הנימוס וההתנהגות הראויה, למרחב של כאוס, חוקים אחרים וכללים אחרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא קיומם של מאות, ואולי אלפי קרנבלים, על פי העולם כולו, שמבטאים את היסוד הזה. כמו בדברים רבים אחרים – תרבותנו היהודית נבחנת לא רק בימים של הסדרים הקבועים, כי אם גם ביום שבו אנחנו מציינים את ה”ונהפוך הוא”, כלומר: את היפוך הכללים.

מדוע נקבע פורים כיום הזה? בשל העובדה שמגילת אסתר היא אכן מגילה הפוכה לחלוטין מכל התנ”ך כולו. לא מוזכר בה ריבונו של עולם; נגזרה גזירה איומה על היהודים – אבל שלא כמו לאורך התנ”ך כולו, אין לנו מושג למה היא נגזרה; המגילה עוסקת באריכות בדברי הבל, כמו בצורת תמרוקי הנשים שהן מועמדות למלא את מקומה של ושתי ועוד ועוד. גם ההלכה קבעה את יום הפורים בצורה שונה ממה שאנו רגילים בחיים שלנו, במצוות מיוחדות ואחרות, ובדברי חז”ל כי חייב אדם להתבסם עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

כמו כל חריגה מהסדר המדויק – הלכה זו יכולה גם להאיר את העולם הרוחני וגם להחשיך אותו. כל מי שחווה חוויית התבסמות מתוך תורה, מתוך ריקוד ושמחה, מתוך פתיחת הלב האחד לשני, מתוך התקרבות אנושית – יודע את טעמה המתוק, ואת הפוטנציאל העצום שיש בה כדי לרומם את העולם; כל מי שראה איך היום הזה הופך ליום חשוך מאוד, שבו ילדים ובני נוער פוגשים אלכוהול בצורה מופקרת, וראה לאן הדברים מביאים – מכיר את התהום שיום הפורים עשוי לדרדר אליו. לא זו בלבד, אלא שקיימת סכנה של התמכרות והתפתחות אלכוהוליזם אצל ילדינו ונכדינו.

מה עושים? שתי דרכים עומדות בפנינו. האחת היא לנסות ולמנוע בכל דרך את האלכוהול, למנוע מסיבות, להחרים בקבוקים, לומר דברים קשים נגד וכדו’. בדרך זו יש אמירה חד משמעית חזקה מאוד, אולם היא מלווה בחולשה גדולה. החולשה קיימת גם במישור הטכני – קשה למנוע באופן מעשי את השתייה, אך גם במישור החינוכי: מבחינת הילדים והנוער, שוב מופיעים בעלי הסמכות עם פנים חמורות סבר, מנופפים באצבעם, מטילים איסורים הגבלות ועונשים, ובעיקר: לא מנצלים את האור הגדול שיכול להתרחש בפורים.

האפשרות השנייה להחליט על מדיניות חינוכית שכותרתה היא “האתגר”: בראש ובראשונה, לדבר בחיוב ובעיניים בורקות על מה שכן יכול להתחולל בפורים, וכיצד השתיה המכוונת מסוגלת להוציא מאתנו את הטוב והמיוחד שבנו, שאנו מסתירים כל השנה מאחורי המסכה; מתוך הדיבור הזה, שבו אנחנו והנוער הופכים להיות שותפים – לבנות ביחד דרכים לשתייה מבוקרת: הדרכה מעשית איך מתבשמים ולא מאבדים הכרה; לדאוג למוזיקה טובה שתרעיד את הנשמה, להיות אתם ביחד לא רק כמפקחים אלא כשותפים, ובעיקר: לאמץ את שפת האתגר ולא את שפת האיסור.

זהו המעשה החינוכי המכוון יותר, והוא גם נכון מנקודת מבט אתית. שכן אנו מרגילים את עצמנו ואת התלמידים והילדים שלנו כי מוטלת אחריות מוסרית על האדם להשתמש בכלים השונים העומדים לרשותו כדי לבנות ולא להרוס, להאיר ולא להחשיך, לרומם את עצמנו ולא לדרדר את עצמנו לתהומות. הבסיס החינוכי הזה, הנבנה במשותף, הוא הפתח הגדול גם לחינוך ילדים מוסריים, הבוחרים בטוב.

דברים אלה מכוונים לנעשה בכל שנה. השנה, בעקבות הקורונה, חובה עלינו להיות מודעים להשלכות רבות שעלולות להשפיע על ההתנהגות: היציאה מהבדידות ומהריחוק החברתי, השהות עם ההורים בפורים ועל כן ההשפעה שיש להתנהגותם שלהם על הילדים וכדו’. לכל אלה חייבים להיות מודעים השנה, ולשקול את המעשים מתוך התודעה שאחרי פורים – המציאות שבה להתנהל בדרכה הרגילה.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.