מצוקתו של הנזקק לתרופות יקרות – קורעת לב. בין אם מדובר במי שחלה במחלה פתאומית המסכנת את חייו, ובין מי שסוחב כאבים ומצוקות כרוניות לאורך זמן רב, הידיעה כי יש בנמצא מזור מסוים למשברו, והמחסום היחיד הוא תקציבי, הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהעולם השחור בו הוא נמצא. לרוב אין ביכולתו של האדם הפרטי לממן את התרופות היקרות והטובות, וגם למבצעי גיוס המונים למיניהם יש גבול. מציאות זו מטילה מערכת שלמה של מחויבויות להנגיש ככל הניתן את הטכנולוגיות הרפואיות לכלל בני האדם, מבלי להתעלם מהעובדה שלעולם יהיו גבולות שלא נצליח לפרוץ.
עיניו של אותו אדם ועיני משפחתו והמקיפים אותו נשואות לסל התרופות הציבורי. סל התרופות של מדינת ישראל מסוגל לתת מענה מסוים למצוקות אלו. ואכן, הוא אחד המרשימים בעולם, וכלולות בו טכנולוגיות רבות המנגישות גם את הרפואה היקרה לכלל הציבור. אולם תקציבו של הסל מוגבל, וחברי ועדת הסל נאלצים להכריע בשאלות כבדות וקשות מאוד. הם עוסקים בעיקר בתעדוף – בהכרעה בין הטכנולוגיות השונות בתוך מסגרת התקציב.
אולם אנו חייבים לחשוב באופן מתמיד על שינוי מרחב הנתונים שבו עובדת ועדת הסל. קיומו של הסל הציבורי מטבעו יוצר גם תקלות. בין התקלות נמצאת גם הפחתת המוטיבציה של החברות להוריד את המחירים, שכן אין מדובר בתחרות בין חברות ביטוח פרטיות, שמביאה פעמים רבות להקטנת עלויות, אלא לקביעת מחירים גבוהים מאוד על ידי חברות התרופות.
חברות התרופות נמצאות במתח מתמיד בין היותן חברות עסקיות, החייבות למקסם את הרווחים לטובת בעלי המניות, ובין העובדה שהתוצר שלהן חורץ גורל אנשים לחיים ולמוות. תרופות אינן מוצרי צריכה רגילים, ורובן הגדול אינו עוסק באיכות חיים בלבד, כי אם בעצם קיומו של האדם. לא זו בלבד, אלא שחלק ניכר מההישגים שלהן מושג באמצעות ניסויים רפואיים בבני אדם שהתנדבו להשתתף לטובת הציבור, ובבתי חולים ציבוריים, והן חייבות לשתף בפירות הצלחתן את הציבור שתרם לכך.
הקורא היטב, לדוגמה, את ההסדר המסתמן עם חברת "טבע", מבחין בפער העצום שבין עלות הייצור של החברה ובין המחיר שבו היא מוכרת את המוצר לשוק. התביעה לצמצם את הפער הזה היא צודקת מבחינה אתית, אך לא פחות מכך גם מבחינה אנושית. גם בעלי המניות של חברות התרופות, הדירקטוריון, וכל הקשורים במערכת הזו הם בני אדם, וגם הם מחויבים במידה גדולה של סולידריות. מול עוצמתם הגדולה עומדים בני אדם – כואבים, דוויים ומיואשים.
על כן, הקביעה כי חברה שלא תוריד מחירים ברמה מסוימת תישאר בחוץ היא צודקת, והיא חיונית, וצריכה להתקבל מתוך ראייה מתמדת של המוצר המיוחד הזה שאין דומה לו. אין צורך ללכת למהלכים קיצוניים, ולהתערבות ממלכתית גורפת, שלא הביאה ברכה מרובה לעולם. ברם, קביעת סף סביר, שיאפשר מחד רווח הגון לחברות ומאידך נגישות ציבורית רחבה יותר לתרופות, וסולידריות אנושית לחולים, היא הדרך בה ניתן למקסם את התקציב המוגבל לטובת החולים ומשפחותיהם.
לקריאה נוספת:
- סל הבריאות: מה עם תרופות לאיכות חיים?
- סל התרופות במדינה יהודית
- אילו ויתורים הייתם מוכנים לעשות לטובת סל הבריאות?
