להחזיר אותם עכשיו

מקור ראשון, 14.7.2023

תקציר

עלינו להציף שוב ושוב את הצורך להשיב את אחינו הנמצאים בשבי החמאס. זוהי חובתנו המוסרית כלפי שלוחי ציבור שסיכנו עצמם לטובת כולנו. המאמר פורסם במקור ראשון, כ"ה תמוז התשפ"ג

סיומה של מערכה צבאית כולל בתוכו בעולם התנכ"י גם אירועים רבים של שיבה משדה הקרב. אנו למדים על יציאה לקראת הלוחמים השבים, ושירי ניצחון שנאמרים על ידי מקבלות הפנים ("היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"), או מסירת דין וחשבון לנביא ("ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה' שנאמר על ידי שאול); שירת הניצחון שעיקרה החיוני הוא המלכת ריבונו של עולם על הניצחון, והחובה האמונית לייחס את השיגי המלחמה לקב"ה: א-ל ישראל, הוא נותן עוז ותעצומות לעם, ברוך א-לוהים": וכן תשומת לב מיוחדת לשיבת כל הלוחמים הבייתה, גאולת השבויים משביים, ובמצבים כואבים גם הבאה לקבורה של הנופלים במלחמה. זהו אבן יסוד בתורת המלחמה. כבר בפסוקי המלחמה "קומה ה' ויפוצו אויבך" אנו אומרים גם "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" – המנוחה מהמלחמה מתרחשת רק כששבים רבבות אלפי ישראל למקומם.
מדובר במעגלים שונים שיש להם ביטוי בהלכה: בראשו המעגל הפרטי, והחובה להשיב טובה תחת טובה, ומחויבות כלפי מי שסיכן את חייו עבורנו. לא ייתכן להפקיר את מי שבזכותו אנו יכולים להמשיך בשגרת חיינו; באחריתו – ההבנה העמוקה כי מדובר באתוס המעניק את היכולת והעוצמה העתידית לחיילים להילחם, ביודעם שלא ניתן לעינינו תנומה כל עוד הם לא זכו לשוב. חלק משמעותי מנכונותו של חייל להילחם נובע מידיעתו כי המדינה כולה ניצבת מאחוריו, והיא מחויבת לו, ככל שיידרש לשלם מחיר פרטי על שותפות זו. אלה ערכי היסוד שצריכים להנחות אותנו, והפרתם מהווה גם פגיעה ביסודות המוסר, וגם נזק מעשי בהורדת מורל הלחימה העתידי.
הטיעון כי "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין פ"ד מ"ו) רלוונטי בסוגיה זו באופן חלקי בלבד, שכן אין מדובר בשבויים במובן הרגיל של המילה. משנה זו עוסקת בחברי הקהילה שנפלו ביד גויים רשעים, והסולידריות האנושית מחייבת את החברה לפעול למען פדייתם, היא גם זו שמציבה גבול למידת ההירתמות לכך. ברם, כאשר מדובר בחיילי צה"ל מדובר בשלוחי ציבור שסיכנו את עצמם לטובת האומה הישראלית, והחובה המוסרית היא אפוא בסדרי גודל אחרים, והיא אינה נובעת רק מטוב הלב ומהאחריות החברתית, כי אם גם מהחוזה הלא כתוב שבין המדינה ובין שלוחיה. אמנם, יש במשנה זו מצפן שהוא נכון גם במצבי מלחמה ולאום, ולעולם יש לשקול גם את סוגיית המחיר שמוטל על הציבור לשלם לצורך מימוש "חוזה" זה, אך כאמור – לא במובן הפשוט של המילה. זהו חלק מהלכות מדינה, כמו גם דיני מלחמה כלל ישראליים, שבהם פועלים כללים אחרים מאשר אלה שבעולם הפרטי. גם הטיעון שאסור להסתכן למען מטרות אלה, כחלק מדיני פיקוח נפש, אינו עומד במבחן החשיבות הגדולה של ידיעת כל חייל צה"ל היוצא למלחמה עתידית שלא יופקר. זה עצמו פיקוח הנפש של המדינה.
בפני מי שאינו נמצא במעגל קבלת ההחלטות אכן לא נמצאת התמונה כולה, והוא לא חשוף לכל השיקולים, שמביאים לכך שאף לאחר שנים כה רבות נמצאים הדר גולדין ושאול אורון בידי החמאס, ואל לנו לשכוח גם את האחרים. הוא יודע רק את העובדה הכואבת כל כך שעוד לא השבנו אותם אלינו. לפיכך, אין הוא יכול לבקר את ההכרעות עצמן, ואין הוא יכול לדעת מה הוא היה עושה אם הוא היה בצומת ההכרעה. אנו חייבים להיות מודעים לפער הזה, ולקוצר היד לשפוט את התמונה כולה. המודעות לכך ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" אינה רק תירוץ המשמש כסות לחוסר נאמנות להתחייבויות בעל בחירות, כי אם גם ציווי מתמיד למבקשי אמת לדעת את מגבלות הביקורת כאשר אין להם דרך להכיר את הסוגייה האנושית הכואבת על בוריה.
ברם, מוטל עלינו כציבור לעשות שני דברים: ראשון בהם הוא להציף שוב ושוב את המשימה הקדושה הזו, ולא להניח לה לשקוע בתהומות הנשייה. תשומת הלב הציבורית לכל סוגיה היא קצרה מאוד, וכל יום מחליפים נושא לא דווקא בשל העובדה שהוא חשוב יותר, כי אם בשל הרדיפה אחר החדש והמסעיר. האחריות שלא להיכנע לעייפות ולהזנחה קשה מאוד, אולם היא חיונית. זו מחויבות כלפי מי שפעל למעננו, ואנשי יבש גלעד זוכים לשבחו של הכתוב על אחריותם כלפי שאול. על אחת כמה וכמה בשעה שאין אנו יודעים מה באמת התרחש. זו אינה רק מצוקה אישית של משפחות גולדין ואורון, ולא רק הם אלה שנאבקים למען יקיריהם. זו צריכה להיות אחריות ציבורית כוללת, שכן כאמור חיילי צה"ל הם שליחי ציבור, ולא רק בנים לשבט הפרטי שממנו באו.
את המחויבות הזו מגשימים על ידי הצפה מחודשת של כל הצמתים בהם עלתה האפשרות להתעקש – והדבר לא נעשה. היו אירועים למכביר, ונזכיר רק חלק מהם: מתן חיסונים ומכונות הנשמה בעת הקורונה ללא התניה ותביעה להשבתם, לאמור: מדינת ישראל סיפקה לחמאס את היכולת להגן על עצמו מפני הנגיף בלי שהחמאס יידרש להשיב אותם הבייתה. סביר להניח שחלק מהשיקולים היו טובתה של מדינת ישראל והמודעות לכך שהנגיף אינו מכיר בגבולות מדיניים, אולם בשל העובדה שהיה מדובר גם באינטרס חיוני שלהם – אנו חייבים לתבוע לברר את ההצדקה למדיניות זו.

לאחרונה מתברר כי בסוגיית באר הגז מול חופי עזה, אין המדינה מלווה את בתביעה הדדית הקשורה בכך, על אף המלצתם של אנשי ביטחון מן העבר. התזכורת המתמדת והדרישה הציבורית לתבוע מהחמאס את המעשה ההומניטרי הזה אינה קובעת את המדיניות. על המדיניות מופקדים מנהיגי מדינת ישראל. ברם, היא מכריחה אותם להציב מול העיניים את החובה המוסרית ואת האחריות שלהם לניצול ההזדמנויות לעשות כך, ולבחון באופן מתמיד האם הם נוהגים נכון. אסור להרפות מתביעה צודקת זו, ומהתזכורות המתמידות שצריכות להיאמר. לא זו בלבד, אלא שדו"ח מבקר המדינה קבע דברים חמורים מאוד על ההתנהלות של תאום השבויים והנעדרים. כאן מדובר בעניינים בסיסיים ביותר המלמדים על חולשת המדינה בטיפול בעניין, והאחריות הציבורית שלנו היא לתבוע תיקון מהותי של כל הכשלים, בלי לעשות את מה שמוטל עלינו לא נוכל לנקות את עצמנו מהכתם המוסרי של ההזנחה.

שני בהם הוא לחזור ולומר להנהגה כי המחויבות המוסרית שלנו היא גם להסכים לשלם מחיר כדי לעשות צדק וחסד עם חיילים שלחמו למעננו. פעמים רבות, ובסוגיות מגוונות, אנו נחשפים להערכת מנהיגי המדינה כי הציבור חלש, ובשל כך אין ברירה, וצריך לרכך את הציפיות ואת דרכי המאבק. אלו דברים שנוח למנהיגות לומר אותה, לאורך שנים, שכן היא מצטיירת כאחראית, אולם למעשה מדובר בחולשה של ממש. "חוק שימור הבעיות" מלמד שהן לא נעלמות, וכשאנו מבקשים לדחות פעילות מתוך הנחה או תקווה שהן תיעלמנה – אנו למדים פעם אחר פעם שהן שבות, ואף גובות מאתנו ריבית על ההמתנה.
מקבלי ההחלטות חייבים לשמוע מאתנו, הציבור, כי אנו מבינים שהתעקשות על השבת הבנים עלולה לפגוע באינטרסים אחרים ולהוות גורם סיכון מסוים. ואף על פי כן, אנו נכונים לכך, בשל החשיבות הכפולה – האישית והלאומית – בהשבתם. מדינת ישראל ממשיכה לנהל מדיניות מורכבת ביחס לחמאס. היא משחררת מחבלים רבים ובזה בוודאי יש סיכון, מחזירה גופות של מחבלים שביצעו את הגרועים שבפיגועים, מאפשרת כניסת חולים והזרמת כספים גדולה. כל אלה נושאים בחובם סיכונים. כאמור, אין למי שלא נמצא במעגל מקבלי החלטות תמונה ראויה לקביעת עמדתו. אולם מדיניות זו משמיטה את הקרקע בפני הטוענים שאין לנו מנופי לחץ, ושאסור לנהל מדיניות שיש בה סיכון. ציבור מסוגל לעמוד במחירה של מדיניות צודקת, מוסרית וסולידרית.


ציון תשע שנים לחטיפתם הוא הזדמנות תיקון, שאסור לנו להיות אדישים כלפיה. קריאה גדולה צריכה לצאת מהציבור כולו להבאת מבצע צוק איתן לסיומו, ולמימוש החובות שלנו כלפי חיילי צה"ל.

מאמרים נוספים בנושא

מאמרים

מימון הוצאות צבאיות ואזרחיות בעקבות מלחמה

חזית של בניין מגורים

מאמרים

וחי אחיך עמך

מאמרים

תם עידן החלוצים

משאית אספקה

מאמרים

לממשלה יש סיבות טובות להכניס משאיות לעזה – מוסריות היא לא אחת מהן

אישה מבקשת צדקה

מאמרים

למי הכי חשוב לתת צדקה?

מאמרים

רגע לפני מלחמת אחים: צריך להשיב את האמון

קהל עומד ברחוב ודגל אוקראינה מונף

מאמרים

האם ישראל חייבת לקלוט את הפליטים מאוקראינה?

עוד בצהר לאתיקה

מאמרים

הרב יובל שרלו: האם מותר להרוג מחבל שבא לפגוע ביהודים?

סרטונים

הדיון בנושא חשדות רצח מחבלי נוחב'ה ע"י חיילים ב7/10 – הרב יובל שרלו, בראיון ב"כאן מורשת"

מאמרים

בדרך אל היעד

מאמרים

יום הכיפורים – עכשיו

מאמרים

הרב יובל שרלו לערוץ 7: המגבלות האתיות של תרומת איברים

מאמרים

פוליטיקה של הסכמות

סרטונים

הרב שרלו: זיכרונות מקרב סולטן יעקב

הרב יובל שרלו

מאמרים

"כמו התורה, עלינו להקדים את האנושות בשני צעדים בתחום המוסר"