לא טוב היות האדם לבדו – כבר בפרשיות הבריאה מציינת התורה את הקושי העצום להיות לבד. האדם הוא יצור חברתי, וחלק בלתי נפרד מהזהות האישית, מיכולת העמידה מול העולם, ממימוש החיים שבו – הוא המפגש פנים בפנים עם בני זוג, משפחה וחברה. החוסר באלה כתוב בעדינות בפסוק זה, אולם הוא מוחרף בביטויי שמופיע באגדות חז”ל על חוני המעגל, שאמר “או חברותא – או מיתותא”, והעדיף לעזוב את העולם על פני הישארות בבדידות.

בתוכנו חיים אנשים בודדים. בדידות יכולה להיות חוויית חיים עמוקה ונוראה גם אם אדם נמצא בהמון רב, והדבר נכון גם להפך – “לבד” אינו בהכרח “בודד”. היא גם אינה תולדה של גיל, ואנשים חווים בדידות בכל שכבת גיל. אולם, רבים בתוכנו, בעיקר אנשים מבוגרים מאוד, שהבדידות מדרדרת אותם לדיכאון עמוק, לחוסר תוחלת במאבק החיים, לחולשה גדולה, לגעגועים בלתי פוסקים, ולמציאות קשה מאוד, שלעתים מסכנת את חייהם, ולעתים אף גורמת להם לעשות דברים מסוכנים כדי לפרוץ את המחסומים האלה.

מאידך גיסא, קדושת השבת והחג נעוצה בשורשי הקיום העמוקים ביותר של העם היהודי. אחד המאפיינים המובהקים ביותר של יום השבתון, הוא ההתנתקות המבורכת והחיונית מכל המסכים, שנוכחים בחיינו כל העת בימות החול. הכנסת המסכים לליל הסדר פוגעת פגיעה שקשה יהיה לשקמה בקדושה זו. לא זו בלבד, אלא שלעתים היא עלולה לפגוע גם בחוסן הנפשי עצמו, כי היא משדרת כלפי הבודדים עמדה שאין בנו את היכולת לעמוד מול האתגרים שנאמנות להלכה מכוננת.

זו ההתלבטות העמוקה העומדת בפני פוסקי ההלכה: בהינתן שהעמדה החד משמעית מבחינה רפואית שאסור, ממש אסור, למבוגרים לבוא לליל הסדר המשפחתי, בשל העובדה שלא מדובר רק בסיכון עצמם, אלא במשמעויות של סכנה גדולה לציבור הרחב; ובהינתן שהישארותם לבד היא קורעת לב ונפש, ואף בה יש סיכון אישי, ואף סיכון שבשל חוסר היכולת לעמוד בכך הם יבואו לליל הסדר המשפחתי נגד ההוראות המפורשות – מה נכון לעשות כדי שמחד גיסא תישמר גם האנושיות וגם ההלכה הקובעת שספיק פיקוח נפש דוחה איסורים רבים, ומאידך גיסא לא תעורער לדורות קדושת השבת ומהות ליל הסדר.

תרבות המחלוקת בישראל משתקפת גם כאן, ובעולם הרבני יש דעות לכאן ולכאן. ניתן לומר שעמדת הרוב מתכנסת לארבע עקרונות יסוד: ראשון בהם הוא ההכרה באימה ובמשמעות החמורה של הבדידות, ואי-התעלמות מהסכנות הכרוכות בה; שני בהם הוא ההכרה בחשיבות העליונה של קדושת המועד והחג; שלישי בהם הוא הימנעות מפסק הלכה גורף שהכל מותר בליל הסדר, ובד בבד השארת פתח, שרוחבו נתון במחלוקת, להיתר שימוש באמצעים דיגיטליים במקום בו אכן מדובר בספיק פיקוח נפש.

והרביעי – והוא החשוב מכולם: מוטל על כולנו לחפש עוד ועוד דרכים יצירתיות כדי לרכך את הקושי הגדול בהישארות לבד. כשמדובר בליל הסדר, ישנם ניסיונות רבים לארגן מעין ליל סדר מוקדם בשיתוף דיגיטלי, עוד לפני הפסח, שאין לו משמעות הלכתית, והוא לא מייתר את עריכת הסדר בלילה, אולם הוא מעניק חוויה עמוקה של שותפות. יש גם יצירתיות רבה ביצירת שיתוף בליל הסדר עצמו בלי דיגיטציה, כגון במכתבים שנפתחים בקטעים שונים בהגדה וכדו’. אולם מעבר לליל הסדר – הבה נקבל על עצמנו את החובה האנושית, המשפחתית והמוסרית, לעשות כל שביכולתנו כדי לאתר את הבודדים שבסביבתנו, ולנסות לרכך את הקושי הקשה שהם חווים עתה. זו העמדה המוסרית העיקרית שבה עלינו לנהוג בעת זו.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.