קביעת היחס הנכון בין מניעת מוות מנגיף הקורונה ובין המשך קיום החיים הנורמלי הוא יסוד הדילמה שהאנושות כולה מתלבטת בה בימים אלה: עד כמה יש לפתוח את המשק על אף סיכון החיים שיש בו, ועד כמה אנו מחויבים לשמור על חיינו, ובעיקר על חייהם של הנמצאים בקבוצות הסיכון, גם במחיר של צמצום מרחב החיים.

השאלה מורכבת הרבה יותר, שכן הגבולות מאוד חדים: מחד גיסא, הצלת החיים אינה מתרחשת רק בהעצמת הבידוד החברתי, שכן בהמשך קיום החיים טמון הרבה מאוד מהצלת החיים. לא זו בלבד שמערכת הרפואה הכללית תקרוס בלי קיום מצבים כלכליים, אלא שגם לבדידות ולסגר יש משמעות רפואית הפוגעת ביכולת ההתמודדות עם הנגיף; מאידך גיסא, מספר גדול של נפטרים אינו מאפשר את קיום החיים הרגילים, ועל כן פתיחת המשק עלולה גם להרוס אותו. חיפוש היחס הזה מורכב אפוא מחישובים ‘מתמטיים’, של מושגי סיכון-תועלת, אבל הוא נושא בחובו גם הרבה מאוד ממערכת הערכים המוסרית וההלכתית: עד כמה מותר לסכן את עצמנו, ולסכן אחרים – בעיקר מבוגרים, כדי לקיים את דרך הארץ הטבעית של העולם.

מהי נורמליות

כשאנו באים לעולמה של ההלכה אנו נתקלים באתגר מהותי. צד אחד של המטבע נידון בהיקפים עצומים, והוא די מוגדר. החובה למנוע פיקוח נפש היא יסוד בסיסי בהלכה, ונקבעו סביבה הלכות רבות: החובה שלא לעמוד על דם רעינו; הקביעה שפיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה כולה; החובה שלא לשים דמים בביתנו ולמנוע שפיכות דמים, ועוד ועוד. למורגלים לפעול בעולמה של ההלכה, המשפטית והמוגדרת, מוצאים את דרכם היטב בצד הזה של ההתלבטות. עצם הקביעה שגם ספיק פיקוח נפש מחייב השפיעה הרבה על ההלכה, ואף שיש מחלוקות כמה רחוק הולכים עם עיקרון זה (כגון: ניתוחי מתים כדי ללמוד רפואה, לצורך הצלת נפשות) – העולם ההלכתי רגיל בדיונים אלה.

לעומת זאת, ההגדרות בצד השני – קיום אורח החיים הרגיל – אווריריות יותר. אנו מתקשים למצוא הגדרה הלכתית ל”עצם קיומם של החיים הנורמליים”, או בניסוח אחר: לקיום דרך הארץ הטבעית והמקובלת באנושות.

הקושי הוא משולש. ראשית – לא מופיעה מצווה מוגדרת האומרת “לא תהרוס את דרך החיים הטבעית” או משהו בדומה לזה, ואנו שרגילים בעיצוב ההלכה לאור תרי”ג מצוות לא מוצאים את מה שאהבה נפשנו; שנית – בשל כך לא מופיע כימות כלשהו או הגדרה כלשהי ליסוד מהי דרך הארץ הזו, ואיזה חלק של החיים נתפש בעיני ההלכה כמהותי, כמו גם איזה חלק מיותר ותובע הסרה (כגון שאלות היחס לעולם האומנותי); שלישית – והיא הסוגיה המעסיקה אותנו היום: אין אנו מוצאים הגדרה שיטתיות בהכרעות באותן דילמות בהן דרך הארץ הטבעית של העולם מתנגשת עם שמירת החיים – מהם המצבים שבהם אנו רשאים ואולי אף חייבים להסתכן כדי לקיים את שגרת החיים הפשוטה.

דיונים קרובים לכך הם הדיונים סביב שאלות כמו עד כמה מותר לעסוק בספורט אתגרי, שיש בו סכנת נפשות; איזה אחוז מתקציב מדינה המתנהלת על פי ההלכה צריך להינתן לבריאות מצילה חיים, ועל מה מדינה יהודית כזו נדרשת לוותר בשל העיקרון של הצלת חיים; האם מותר ליסוע לשמחות למקומות בהם יש סכנה ביטחונית (שאלה כואבת שנכחה מאוד בחיינו בתקופות האינתיפאדה) וכדו’. אלה דוגמאות בלבד, המבליטות את הטיעון דלעיל: איסור ההסתכנות מבוסס בהלכה; מהם חיים נורמליים, ומה משקלם ההלכתי – פחות. ולשאלות אלו קשה מאוד לתת תשובה במסגרת הרגילה של הדיון ההלכתי, שכן ספורט אתגרי, תקציב מדינה והשתתפות בשמחות אינם נמצאים בדרך כלל בהגדרות הלכתיות בדרך הרגילה של ההלכה.

בעבר, נידונו סוגיות אלו בעיקר בנושאי פרנסה. מדברי המדרש ההלכה עולה שמותר לאדם לסכן את חייו כדי להתפרנס (“ואליו הוא נושא את נפשו)”; ספרות השו”ת עסקה מעט בשאלה האם מותר לאדם ליסוע ליריד דרך היערות המסוכנים, וכדו’; ואכן, כל פוסקי דורנו מביאים מקורות אלה כיסוד הדיון בשאלות החיים. אבל כשאנו מחפשים הרחבה של מושגי החיים מעבר לפרנסה, ולאמתו של דבר, גם בענייני פרנסה אין כימות לשאלה מהי רמת החיים שעליה מדברת ההלכה – המקורות נדירים יותר. אחד המקורות המשמעותיים לדיון זה הוא ההיתר לצאת למלחמת רשות, למען הישגים שאינם פיקוח נפש, ואף כימות של מספר ההרוגים שמותר למלך לסכן, אך הוא אכן מקור נדיר בקיומו ובמשמעותו.

ההתמודדות ההלכתית עם וירוס הקורונה הציפה את הסוגיה הזו, והיא הזדמנות עצומה. מדובר בשאלות ברמות שונות. בין ברמה האישית – עד כמה מותר לסכן ולהסתכן כדי לקיים יחסים משפחתיים, ספורט, התאווררות או כל ביטוי אחר מסוג זה; בין ברמה הציבורית הכללית – מה אכן צריכה להיות מדיניות ראויה של מדינה המתנהלת לאורה של ההלכה בתחום היחסים שבין שמירת הנפשות ובין קיומה הממשי. ברוחב המלא של שאלות אלו צפה ועולה קיומה של דרך הארץ המקובלת של קיום העולם כיסוד ממשי, על אף שהוא לא מוגדר פסיקתית. קשה לי למנות את מספר השאלות בנושאים אלה שהופנו ל”צהר לאתיקה”, וביטאו חיפוש דרך במקום שהיא די נעלמת.

להתבסס על העולם

ניתן להתמודד עם סוגיות אלו בשתי דרכים. ראשונה בהן היא לנסות להכניס את “דרך הארץ” של העולם למושגים כמותיים, כפי שאנו רגילים לעשות בכל עולם ההלכה. בנושאים רבים אנו אכן נוהגים כך: אנו מכמתים את הצניעות; אנו מגדירים מלאכות בהגדרות משפטיות כמותיות; אנו מגדירים הלכתית את התפילה, וגם בחיים הציבוריים – אנו מגדירים מהי מלחמת מצווה (נושא שעלה רבות בדיונים סביב מלחמת לבנון הראשונה), ומתי חובה להתגייס אליה, וחתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה. גם כאן, אפשר לצעוד בנתיב הזה, ולנסות לכמת אחוז נפטרים שממנו ואילך חובה לעשות סגר, או העתקת כמותית מתחום אחד לתחום אחר בשאלות מעין אלה.

ברם, דרך זו פשוט אינה פועלת. הדבר בלתי אפשרי מבחינה מעשית, שכן ממש לא ניתן לכמת זאת בגדרים הלכתיים מקובלים. אולם מעבר לכך – טבעו של המונח “דרך הארץ” המקובלת של העולם, אינו מוגדר ואינו כמותי. הוא מופשט. מכאן חולשתו, שכן, כאמור, הייצוג של פיקוח הנפש בהלכה מוגדר, ואילו כאן אין מדובר בהגדרה ממשית: מיהו העולם שאליו אנו מתייחסים ? מה נחשב כ”נורמאלי” (ובמערכות הבחירות האחרונות שאלה זו עלתה במלוא עוזה);  מכאן עוצמתו הגדולה – כי אנו חושפים בכך את אחד היסודות המהותיים ביותר של ההלכה, והדיונים ההלכתיים והאתיים השונים בנושא הקורונה מנכיחים את העובדה הזו.

ההלכה נחשפת כמי שמקבלת את העולם, ובנויה מעליו. היא מתגלה כמי שמכירה בדרך הארץ הטבעית של העולם, ורואה בעצם הקיום את התשתית שלה. אף שדרך הארץ הזו אינה מוגדרת בהגדרות הלכתיות מובהקות וכמותיות – הן נוכחות כל הזמן. אורח החיים הרגיל של בני אדם לא נקבע על פי ההלכה: ההלכה לא קבעה את הזדקקותו ליחסים חברתיים; את מקום הטיול וההתאווררות; את רמת החיים הבסיסית, שמהווה את בסיס הרשות להסתכן עבורה, ועוד ועוד. ההלכה רואה את כל אלה כנתון, מקבלת את דרך הארץ של נוהג העולם, ומחילה עליה את יסודותיה: לעיתים היא מבקרת את דרך הארץ הזו, ותובעת לסגת לאחור, בעיקר כשאנו עוסקים במושגי הקדושה והטהרה; לעתים היא בונה קומות נוספות; לעתים היא מסמיכה את דרך הארץ של העולם; יש לה דרכים שונות ומגוונות לעשות זאת, וחלק בלתי נפרד מהמחלוקות מבוסס על כך – כגון על עצם דרכה של “תורה ועבודה” – אך לא ניתן להכחיש את עצם הקיום הזה.

וכאן טמונה הזדמנות עצומה. שכן משעה שאנו מודעים לכך, אנו מבינים הרבה יותר את ההערכה העצומה שההלכה מקבלת בו את העולם, כיסוד קיומה. קבלה זו היא בסיסה של ההלכה, ומכאן היחס לכל ההופעות הטבעיות של העולם – למן התפרנסות מיגיע כפיים ובניין הזוגיות, ולמן לימודי החול ועד התרבות והאומנות. מצד שני את הבשורה הגדולה שיש לה ביחס לדרך הארץ הזו, באיסוריה ובמצוותיה, בהגבלותיה ובהעצמתה. תפישה זו חורגת בהרבה משאלות פיקוח נפש: ההלכה מקבלת את תמונת הזוגיות כפי שהיא קיימת בעולם מכוח דרך הארץ שלו, ועל בסיס הזוגיות הזו היא מעצבת את דיניה, למן שאלות טהרת המשפחה ועד לסוגיית דיני לשון הרע בשיח הפנים-זוגי; ההלכה מקבלת את רמת החיים המקובלת בעולם, ועל בסיס זה היא מעצבת את הלכות צדקה; וכן על זה הדרך.

המודעות הזו משפיעה השפעה ניכרת על פסיקת ההלכה. היחס המכבד והמעריך לדרכו של העולם הוא חלק בלתי נפרד משיקוליה, ובשל כך גם הופך להיות חלק מתפישת העולם של שומרי ההלכה. על אף העובדה שהדברים אינם מוגדרים דיים – הם נוכחים מעצם הווייתם, ומשפיעים השפעה ניכרת על כל החיים הדתיים. גם מי שטוען שאין הוא מקבל את דרך הארץ של עולם – עושה זאת בעל כורחו, וניתן להוכיח מתוך דבריו שלו עצמו כי חלק גדול מעולמו ההלכתי והאמוני מבוסס הרבה על דרך ארץ זו.

ההתמודדויות ההלכתיות עם סוגיות היסוד שהתעוררו בצורה מרוכזת בתקופת הקורונה מכוננות צוהר נפלא להתבונן על הסוגיות ההלכתיות המגוונות שעלו בהן, בעיקר בתחומי קיום החיים (פחות בסוגיות מנייני המרפסות), ואפשר שההתעוררות הזו תביא לכינונה של הלכה מבוססת עוד ועוד על דרך הארץ של העולם ומביאה לו את בשורתה.


לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.