במבט ראשון, חנוכה היה אמור להיות החג המנוכר ביותר למי שאינו נמצא במעגל הדתי. זהו חג הלכתי, שמציין אמונה בנס שהתקיים, בניגוד לתפישות המכוונות את עצמן למחשבה רציונלית בלבד ולמדע; בענף השני מייצג חג זה את הביטחון העמוק שהניצחון שהושג בשדה הקרב על ידי המכבים לא היה מתרחש בלי סיוע של הקב"ה, כפי שאנו אומרים בתפילה "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם… מסרת גיבורים (היוונים) ביד חלשים… וזדים ביד עוסקי תורתך; לא זו בלבד, אלא שהדלקת הנרות מלווה הן בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק…", שהיא היענות לחובה הלכתית; הרבה מילים בפיוט "מעוז צור" אינן מובנות לציבור, והרעיון שהוא מבטא הוא הגנה א-לוהית לאורך ההיסטוריה – אלא אינם הערכים שרבים רבים חיים לאורם. ואף על פי כן – זהו החג הנחוג יותר מכל, בין בארץ ובין בתפוצות, ורק לאחרונה התפרסם מחקר שכ 90% מיהודי לונדון מציינים אותו. מה אנו יכולים ללמוד מכך, ולאן להוליך את התופעה?
נראה שיש שלוש סיבות מרכזיות לכך. ראשונה בהן היא המונח החמקמק של "זהות". הרבה לפני העיסוק בתכנים ובאמונות – ישנו דבר מה עמוק יותר הקושר עם אל מנהגיו, מסורותיו ושורשיו. נר חנוכה הוא אחד מסמלי הזהות, ויש לכך קשר גם לעובדה שסמל מדינת ישראל הוא המנורה. זוהי השפה הלא-מילולית, היונקת מהדהוד נר חנוכה בנפשם של רוב מוחלט בחברה היהודית, בארץ ובתפוצות. המצווה הזו היא גם טקס, ומטבעו טקס פונה לצומת הקיום הקודמת לכל דבר אחר.
שנייה בסיבות היא העובדה שגם כשאנו פונים אל עבר התכנים – העובדה שכל אחד יכול למצוא בחג החנוכה את מה שמחבר אותו אליו עומדת לזכותו של החג ולא להרחקה ממנו. המרחב הדתי אינו היחיד הקיים. השנתיים האחרונות לימדו אותנו, בין השאר, על משמעותה של גבורה במובנים רחבים שלה – למן גבורת הלוחמים ועד גבורת אלה שהיו נתונים בשבי, כל אחד בתחומו וכל אחד בדרכו. חיבור אחר קיים דרך הנר עצמו, וההתקשרות הנפשית לתנועות הארה הפותחות את הלבבות. זו מציאות מבורכת, ובמקום בו לא מכתיבים את נרטיב. מעבר לכך, אין מדובר במשחק סכום אפס, ובלבות רבים מאתנו יש פינות של אמונה ופינות של גבורה, פינות של היסטוריה ופינות של הארה, והצירוף של כל אלה יוצר שיתוף וזיקה לחג הזה.
שלישית בסיבות היא הריחות, הטעמים והמסורות. יש המזלזלים באלה, ורואים בהם רמה ירודה של הנעה פנימית. ואכן, כאשר אלו הם הנדבכים היחידים של משמעות החג – הטעם הפיזי הוא חסר טעם מהותי. אולם בני אדם אנחנו, ויש בנו רבדים שונים ומגוונים, וכאשר נקשרים דברים רעיוניים וזהותיים יחד עם חוויות גופניות נוצר מבנה כולל שיש בו כדי להעצים את הזיקה העמוקה לחג.
מה אנו יכולים ללמוד מכך? שפת חג החנוכה מסוגלת להיות תנועת הריפוי הכלל ישראלית שאנו כל כך זקוקים לה. על אף שאין אנו יודעים עד תום להגדירה – יש בנו זהות משותפת, יש בנו מקום נרחב לתכנים מגוונים שבמקום להקצין את העימות אנו מסוגלים למצוא את כולם בלב כל אחד ואחד על אף ההבדלים ועל אף המחלוקות, ויש בנו מסורת משותפת של ריחות, טעמים, סמלים וטקסים. כשאנו ממירים את ציפורני הקרבות הפנימיים במרחב שיש בו מן הליכוד ובד בבד הוא מכבד את ההבדלים הגדולים – אפשר שיאיר לנו הנר הקטן את האור הגדול, שיהיה בו כדי לחדש את עצמנו לצאת מאפילה לאורה.
מאמר זה פורסם לראשונה ב"YNET" – קישור.
