שתי תנועות מעצבות את היחס למי שהתלוננו עליו.
ראשונה בהן היא ההכרה שתלונות אינן הרשעה, וכיכר העיר אינה בית משפט. צריך להיזהר מאוד מחריצת דין, מהגדרת האדם כרשע, ומקבלת הכרעות כתוצאה מדברים שלא נחקרו, נבדקו ונבחנו.
שניה בהן היא המשקל שיש לאפשרות שמא הדברים נכונים, המוכר בהלכה ובאתיקה: מעמד של מי שיצא עליו קול, ולא זו בלבד, אלא שהאתיקה וההלכה גם יחד מחייבים שלא להתעלם מכך שהמתנה עד גזר דין סופי מותירה זמן ארוך וממושך של פגיעות מסוגים שונים. ולעולם צריך לזכור שיש גם נפגעות ונפגעים, שיש לעמוד לצידן בתהליכי הבירור (יודגש: לא לקבוע שהם צודקים, אך לאפשר את כל המרחב והתמיכה הנדרשים לבירור).
מה אפוא עושים?
ההגדרה ההלכתית למציאות זו היא פשוטה: "למיחש בעי", ובניסוח מודרני יותר: אסור להתייחס לזה כאל עובדה, אך חובה להתייחס אליו כאל סיפור שאפשר שהוא נכון, ולאור זאת לקבל הכרעות רבות. במקרים מורכבים לא חורצים דין. במקביל, בינתיים, מניחים בצד את תורתו של מי שהתלוננו עליו.
ומתרחקים מכל מגע עם מה שעלול להתגלות ככיעור.
אולי יעניין אותך גם:
