קשה להצביע על מערך כשרות בימינו שאינו נגוע בתחלואים מנהלתיים ומוסריים, ועובדה זו הביאה להעלאת הצעות למנגנוני כשרות 'קהילתית', המסתמכים על הסכם בין בעל העסק לבין הקהילה שאותה הוא משרת, תוך אכיפה המבוססת על מתנדבים מהקהילה עצמה. אכן, הצעה זו נאיבית למדי, שכן גם גופים כאלו אינם חסינים בפני שחיתות, מאבקי כוח ואינטרסים, והכסף הרב המצוי בענייני הכשרות עשוי להיות מכשול גדול מאוד. יתר על כן, כשרות קהילתית תביא לכך שכל קהילה תגדיר הגדרות שונות לכשרות, ודיפרנציאליות זו בעייתית למדי.
ההתלבטות בדבר מנגנון הפיקוח הראוי אינה הלכתית גרידא אלא גם אתית וארגונית; ונדמה שאין פתרון אולטימטיבי ומיטבי. עם זאת, דומה כי ראוי לפצל את תפקיד הפיקוח על הכשרות לשני חלקים. ישנה חשיבות רבה לקיומו של מערך כשרות מרכזי וראוי שהוא ינוהל בידי הרבנות הראשית; ומאידך אין ראוי שהרבנות הראשית תעסוק בפיקוח על הכשרות בבתי העסק. הצעתנו אפוא היא שהרבנות הראשית תשמש כמעין רגולטור המגדיר את התקנים, ואילו גופים קטנים שיעמדו בהגדרות אלו יפקחו על בתי העסק עצמם.