הדיבור הראשון בו הופיע ריבונו של עולם לאברהם אבינו ע”ה היה בציווי ללכת מארצו לארץ ישראל. עובדה זו כשלעצמה מלמדת על המעמד העליון שיש לארץ ישראל כאשר אנו דנים ביסודות הברית בין הקב”ה ובין עם ישראל. ארץ ישראל היא הנושא עליו כרת הקב”ה ברית עם האבות יחד עם ברית הזרע, והיא גם הציר המרכזי עליו סובב התנ”ך כולו. למעמד המיוחד של ארץ ישראל יש גם השלכות הלכתיות מרחיקות לכת. לא זו בלבד שמצוות ישוב ארץ ישראל היא יסוד גדול בהלכה – לא רק לדעת הרמב”ן אלא גם במשנות ראשונים רבות, אלא שלמעשה כל המצוות החלות על האומה הישראלית כציבור ולא כיחידים חלות אך ורק בארץ ישראל. הדוגמה המשמעותית ביותר לכך היא לוח השנה העברי, המותנה בארץ ישראל וקיים רק בזכותה. גם פרשת השבוע שלנו, כמו זו הקודמת, מלאה בדוגמאות הממחישות את ייחודה ומעמדה המיוחד של ארץ ישראל.

מעמדה זה של א”י הוא זה שהביא לאותם דברים חמורים האמורים כלפי היורדים מהארץ, ולקביעת גדרים ברורים שבהם ורק בהם הותר לצאת מארץ ישראל. הוסיפו על כך חכמים כשאמרו כי מעלה עליונה היא להתגורר בארץ. אשר על כן, נאמר לטוענים נגדנו כי אנו מדגישים את עניין ארץ ישראל יותר מאשר דברים אחרים בתורה, כי הם אכן  צודקים בעובדות, אולם אינם מבינים כי לא אנו שעושים כך אלא התורה עצמה.

לאחר שהובהר גדול מעלתה וחשיבותה של א”י, נשאלת השאלה האם בשל כך ננעלו שערי יפי העולם בפני הגרים בארץ ישראל? האם באמת אסור לנסוע לחוץ לארץ לצורך טיול? התשובה לכך תלויה בהקשר שבו אנו עוסקים.

אם אנו עוסקים במידת חסידות ובקבלות העצמיות שלא לעזוב את ארץ ישראל כלל וכלל, הרי שאין ספק שמדובר במידה יפה וראויה. באופן אישי אני יכול לספר על אחד מאבות משפחתנו שנהג אפילו שלא לישון לילה אחד מחוץ לירושלים. האמת היא שגם ללא קבלות מיוחדות טוב וראוי לו לאדם להתבונן בכל מרחבי ארץ ישראל ולהכיר את מהותה.  ברם, מבחינה הלכתית אין זה הכרחי לקבוע כי יש איסור לנסיעות קצרות לחוץ לארץ שמטרתן ראיית עולם ונופש. השאלה ההלכתית היא מה המשמעות של הביטוי “לצאת מארץ ישראל”. הרמב”ם קובע בהלכותיו כי “אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו”ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ” (הלכות מלכים ה, ט). מדבריו אלו עולה בעליל כי היציאה האסורה היא רק “לשכון שם”, ולא לביקור לזמן קצר וקצוב. העולם אותו ברא ריבונו של עולם איננו אסור בהנאה, ולכן אדם היושב בארץ איננו מאבד את מצוות ישיבת ארץ ישראל שלו שעה שהוא נוסע לתקופה קצרה וקצובה לחוץ לארץ. אכן כך נוהגים גם גדולי תורה רבים היוצאים לביקורים משפחתיים וכן לנופש בחוץ לארץ, ולאחר מכן שבים לארץ בכוחות מחודשים בכדי להתמודד עם התביעות שארץ ישראל מציבה בפניהם.

מבחינה הלכתית כדי לאסור נסיעה לחוץ לארץ לצורך טיול יש להוכיח כי קיימת מצוות ישוב ארץ ישראל במובן שבו גם הנוסע לחוץ לארץ לזמן קצוב של תקופה קצרה מבטל מצווה זו, וכאמור – לא כך עולה מדברי הרמב”ם. כמו כן נדרש להוכיח כי נסיעה לצורך טיול ואפילו נופש היא פחות חשובה מנסיעות לצרכי מסחר. אמנם אפשר לטעון כך, אולם אין הכרח. היותר נכון מכולם הוא להתקשר באהבת ארץ ישראל עמוקה מעצם המגורים בה, בהתנחלות, בלימוד תורה, בהירתמות למען עם ישראל ולמען קיום המצוות התלויות בארץ. עניינים אלו יש לממש לאורך השנה כולה, בד בבד עם הרשות ה ניתנת לאדם להרחיב את תחומי עולמו והכרתו הרוחנית בעולם כולו. עיקר העיקרים היה ונותר לדבוק בריבונו של עולם, במצוותיו, ולממש את כל אלה בארץ ישראל.

אולי יעניין אותך גם:

תגובה אחת על “כשאתה אומר חו”ל למה אתה מתכוון?”

  1. יעקב פלג הגיב:

    אני חושב שראוי להזכיר שהשולחן ערוך אוסר לצאת לטייל
    (או”ח תקלא סעיף ב ומ”ב שם סק יד)
    גם הרמבם התיר רק לצורך.
    אמנם לא ננעלו שערי תירוצים
    אבל דעת השולחן ערוך מפורשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.