בשעה שהמערכת נאלצת לצמצם יש עוול מוסרי של ממש כאשר שכבה צרה וקטנה של אנשים שואבים את משאבי החברה, הפערים הולכים וגדלים, והמחיר מושת על אלה שנמצאים הרחק מן הצלחת.
המציאות הכלכלית הסבוכה משפיעה גם על שוק העבודה. כיווץ הפעילות, עליית הריבית, משבר בינלאומי ודומיהם אינם רק סוגיות גלובליות. בצל שלהם נמצאים בני אדם, עובדים, לקוחות, ספקים, שיש להם גם שמות פרטיים. את המחיר הכבד משלמות לא רק המערכות הגדולות, כי אם גם משפחות רבות, שמוצאות את עצמן במלחמת קיום. חובתו של דירקטוריון, מנכ"ל, מעסיק או כל גורם אחר לפעול בראש ובראשונה על פי חובתו כלפי הגוף שעליו הוא מופקד, ולפיכך קיצוצים, פיטורים ושינויים מבניים הכרחיים, שאם לא כן ייכרת הענף שעליו יושבים כולם. אך דווקא בשעת משבר חובה לבחון את הדרך שבה נלקחים בחשבון גם שיקולים אנושיים ומוסריים.
מחויבותו של מנכ"ל בראש ובראשונה היא כלפי הבעלים – בין פרטיים ובין בעלי מניות. ואף על פי כן, את המעמד של העסק לא הוא יצר לבדו. העובדים היו שותפים; גם הלקוחות; גם הספקים; גם המערכת שמסביב. גם אותם צריכים לקחת בחשבון בשעה שמקבלים החלטות, גם בשל העיקרון המוסרי שאין ראוי להשליך את מי שנהנית ממנו בשעת הצמיחה – לאשפתות, בשעה שהעסק מתמודד עם המציאות הכלכלית הנכונה. זו שעת מבחן להגינות, שגם מתן שכרה בצידה, כי ההתאוששות המקווה תזדקק למעטפת הזו, ואם היא לא תהיה קיימת כולם יהיו ניזוקים.
גם תהליכי פיטורין צריכים להיבחן תחת המטרייה המוסרית והאנושית. אין מעשה משמעותי יותר שיכול מנהל לעשות מאשר לתת תעסוקה. כך הגדיר הרמב"ם את המעלה הגדולה ביותר שיכול אדם לעשות למען חברו הנזקק. אם עומדת בפניו האפשרות לערוך קיצוץ מסוים במשכורות כולם ולא לפטר אנשים – זה המעשה הראוי לעשותו; אם עומדת בפניו האפשרות להוציא לחופשה, לשלוח לקורסים מקצועיים, ולתת לאנשים לשרוד מעל פני המים הסוערים – זה המעשה הראוי לעשותו; אם עומדת בפניו האפשרות לשקול בסוגיית קדימות הפיטורין למי יש סיכוי למצוא עבודה בחוץ ולמי אין – זה המעשה הראוי לעשותו.
יצירתיותו צריכה לעמוד למבחן גם בשעה הזו, שכן כל הכרעה שלו עלולה להיות חורבן גדול לגבי המפוטרים, ובד בבד עם חובתו לנהל במקצועיות ובנאמנות לבעלים יש לו מרחב גדול מאוד של שיקולים אנושיים שעתה העת להפעילם. זו משמעות הסולידריות שלנו כבני אדם, שהיא לא סוציאליסטית אלא אנושית, לא מלחמת מעמדות אלא הכרה בכך שאנחנו כולנו גם בני משפחה אנושית אחת גדולה.
ולא פחות מכך – שכבת השומן של החברה. מותר לאנשים להרוויח הרבה ביושר, וטוב שכך. אולם בשעה שהמערכת נאלצת לצמצם יש עוול מוסרי של ממש כאשר שכבה צרה וקטנה של אנשים שואבים את משאבי החברה, הפערים הולכים וגדלים, והמחיר מושת על אלה שנמצאים הרחק מן הצלחת. זה גם מסוכן מאוד. ישנה נקודת גבול מסוימת שהפערים האלה יתפרצו, ולא יהיה אפשר לכבות את הלהבות. זו לא החלטה שמישהו מבחוץ יכול לקבל אותה. זו החלטה שמוטלת על כל אלה שיכולים לקחת עוד, ומנצלים יכולת זו עד תומה, בלי לראות את מה שנמצא סביב להם. זו יכולה להיות שעתכם הגדולה והיפה, כי ביסודו של דבר השם הטוב של האדם אינו מונצח בהישגיו הפיננסיים אלא בהיותו מענטש.
אולי יעניין אותך גם:
