“המרים יד על חברו נקרא רשע” – מאמר חז”ל זה לבדו מתייצב בראש מקורות רבים מעולמה של היהדות, שכולם יחד יוצרים אתוס מהותי נגד אלימות. חכמים הדגישו כי לא רק המכה את חברו, אלא אפילו מי שמרים את ידו עליו, לאמור, מאיים עליו באלימות, נקרא רשע. הניסוח הפוזיטיבי של הכלל הזה נעוץ בדברים שעליהם אמר הלל הזקן שהם התורה כולה על רגל אחת: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”, ובהמשך לזה בדברי רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”.
לפיכך, על ההלכה ועל המבקשים להיות נאמנים למסורתנו להתייצב בראש הפעולות לסילוק האלימות ממערכת החיים שלנו. לא זו בלבד, אלא שכאשר מדובר על חוליות חלשות יותר, בין שמבחינה פיזית ובין שמבחינה מעמדית, הפעילות הזו צריכה להיות עצימה יותר. נביאי ישראל הציפו את החובה והאחריות כלפי הגר, היתום והאלמנה, שהיו החוליות ה”שקופות” של החברה המקראית.
המבקשים ללכת בדרכם צריכים לאתר את החוליות הסופגות את האלימות כיום. יום המאבק באלימות נגד נשים מתאים אפוא מאוד לדרכה המוסרית של התורה. למעשה, יש צורך בהרחבה לכל סופגי האלימות, ומהגנה על נשים יש להמשיך את פעולות ההגנה על הנפגעים האחרים. כל זה עוד לפני שאנחנו עוסקים בפגיעות מיניות, שאסור להרפות לרגע מהמאבק בהן.
במקביל, יש חובה לבער תפיסות שגויות, שעלולות לטפח את האלימות. יש הרואים בעמדת ההלכה, שלפיה את פעולות הקידושין והגירושין עושה הגבר – כבעלות שלו על אשתו, וממילא כהיתר לשלוט בה ולפגוע בה. זוהי טעות חמורה וחובה לעקור אותה מהשורש. יש נפגעות ונפגעים שסוברים שהעובדה שהם סופגים אלימות מעידה על כך שהיא מגיעה להם, שהיא שלוחה מאת הקב”ה כדי שיבינו שהם אשמים וכדי לתבוע מהם להתנהג טוב יותר – אך מדובר בטשטוש חמור של האמונה ובשגיאה נוראה: האשם הוא התוקף, הוא הרשע בסיפור, ועליו מוטלת חובת התיקון.
האחריות החברתית, אם כך, כפולה: לטפח את צורת היחסים הראויה שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין חזקים לחזקים פחות – ולהרחיק כל לגיטימציה לאלימות, לא רק אלימות פיזית, כי אם גם מילולית, רגשית, כספית וכדומה. תודעת היסוד צריכה להכיר בהיות כל אחד ברוא בצלם א־לוהים, ועצמאי לעצב את דרכו. הכוח אינו מותר לשימוש כדי לשלוט בבני אדם אחרים ולנהוג כלפיהם באלימות.
ככל שנרבה בפיתוח כוחות ההקשבה וההכלה, הכבוד וההכרה באוטונומיה – כן נתברך בכך שלא תופעל אלימות כלפי נשים וכלפי אחרים הסופגים אותה. כמו כן, אנחנו חייבים לעקור תפיסות שגויות, ולא לחדול ממאמצינו למנוע את ניצולה של האמונה הדתית להצדקת פגיעות.
בשעה שנירתם לפעילות הזו נוכל לומר, ”ידינו לא שפכו את הדם הזה” ושאנחנו עושים ככל יכולתנו כדי להסיר את אחת החרפות הגדולות הקיימות בחברה. שילוב ידיים של אנושיות, מוסריות ומסורתיות יוכל לקרב אותנו עוד ועוד לצורה הראויה של יחסים בין בני אדם ולעקירת האלימות מתוכנו.
המאמר פורסם לראשונה באתר מעריב – קישור.
