הייתי במקום הזה. במקום בו יש צורך לקבוע סדרי קדימויות בתחומים של חיים ומוות. ועדת סל התרופות במהותה היא קביעה שכזו, וההכרעות הן קשות מנשוא. בראש ובראשונה, בשל עצם העובדה שקשה עד בלתי נסבל לקבל הכרעות הנוגעות לבני אדם אחרים שנמצאים במצוקה ובסבל, ושההחלטות האלה תקבענה את עתידם של אחרים.
לעולם אין אנו יודעים האם ההכרעה שהתקבלה היא המכוונת ביותר והמדויקת, והרצון הפנימי הנסתר הוא להימנע מכל הכרעה ולהעביר אותה למערכת של הגרלה "ללא מגע יד אדם". אלא שדרך זו אינה נכונה כלל ועיקר, ולעיתים אנו ניצבים בפני הצורך החיוני לקבוע כללים וסדרים, וכאמור – קשה עד מאוד לעשות זאת.
כיצד ניגשים לכך? ישנן כמה פעולות מקדימות שצריך לעשות. עוד לפני העיסוק בתוכן עצמו, צריכה להיות עבודה פנימית של אלה שנמצאים במערכת ההחלטות.
ראשית – נקיות. לטהר את עצמנו ככל שניתן מכל שיקול שאינו ענייני, מכל ניגוד אינטרסים, ממשקעי עבר ומצפיות לעתיד. להיות מסוגלים עד כמה שניתן להתייצב כלוח חלק ונקי, כעניים ממעש; שנית – לקיים את הוראת המשנה "אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה" (אבות פ"ד מ"ח). ענווה גדולה שמתבטאת הן בתביעה שיהא זה צוות שיעבוד יחדיו, והן על תפיסת העצמי בתוך הצוות – לא בקביעה "קבלו דעתי", אלא בתשועה ברוב יועץ; ואחרי כל אלה, תפילה לריבונו של עולם כשלמה המלך בשעתו: "…וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה".
ושיקול הדעת עצמו: אין ספק שיסוד סדרי הקדימויות הוא הצורך והנחיצות. ככל שמצבו של האדם קשה יותר, וככל שמשמעות המשך המצב הקיים מסכנת את חייו – יש להעמידו בסדר קדימות ראשון. בראש ובראשונה, מדובר בשלומם ובטובתם של הנוגעים בדבר. אמנם אנו מוצאים במשנה קדימויות אחרות, כגון "כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ" (הוריות פ"ג מ"ח), אולם לא זו בלבד שהמשנה עצמה פורשה בדרכים שונות, אלא שגדולי הפוסקים כתבו כי במציאות ימינו לא זהו סדר הקדימות בו אנו פועלים.
מימוש עיקרון הנחיצות והצורך החיוני נתקל בשני אתגרים: ראשית, לא תמיד אנו יודעים את המצב לאשורו, לא בסל התרופות ולא כאשר מדובר בסדרי קדימויות בשחרור חטופים. הנעלם רב הוא; שנית, ישנם שיקולים נוספים, נמוכים בהרבה במשקלם, אך בעלי השפעה מסוימת במצב של שוויון בנחיצות, כגון: הצורך של הקשורים בו (היותם אב או אם לילדיהם), "מידה כנגד מידה" כאשר מדובר במי שהציל רבים אחרים; וכדו'.
שיקולים אלה אינם בסדר הגודל של הצורך הרפואי או הנפשי המיידי, אך הם צפים ועולים כאשר נמצאים במקום בו לא ניתן להכריע על ידי שאלת הצורך בלבד. מרכיב הגיל לעצמו אינו שיקול העומד לעצמו, ולא יהיה זה נכון למדוד תוחלת חיים עתידית ולקבוע דבר מה לאורה. חיים של כל אחד הם החשובים ביותר.
ולאחר הצורך קורע הלב והדעת לקבוע סדרי עדיפויות, צריכה להתעצם עוד יותר התביעה המתמדת שגם אלה שלא נכנסו לרשימה – ייגאלו. ועדת סל התרופות לא מסיימת את תפקידה בקביעת סדרי העדיפות, בלי לקרוא לממשלה להקצות תקציב גדול יותר לסל כדי שעוד תרופות תוכנסנה אליו, והדבר נכון ביחד לכל התחומים.
הקריאה של כולנו חייבת לתבוע מדיניות שתביא לשחרור החטופים כולם, ובתוכם הנעדרים מתקופות אחרות, ולא להניח לרגע את המחשבות על כך ואת חיפוש הדרכים לעשות זאת. זו משמעותה של הערבות ההדדית שאליה ראוי שנתמסר כולנו.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
