המאורעות האחרונים מבליטים מאוד את מה שכתבה התורה לאור הסדר המיוחד שלה: כולנו רקמה אנושית אחת. התורה לא פתחה במתן תורה, ואף לא בהקמת האומה הישראלית, או בכל נושא פרטיקולרי אחר. התורה פתחה בכך שכולנו, כל בני האדם ביקום, נבראנו בצלם א-לוהים; כל החברות האנושיות בעולם מורכבות מזכר ונקבה; על כולם מוטל לקיים את העולם ולהמשיך אותו, במצוות "פרו ורבו"; כולם אחראים לניהולו של העולם, על כל מרכיביו, "ורדו בדגת הים ובעוף המיים", וכדו'.
כל זה נחשף לנגד עינינו. כולנו בני אדם. הדבר אינו מבטל את ההבדלים הגדולים, אינו מוחק את המחויבות המוסרית, אינו מבטל את ההבדל בין טמא וטהור ובין טוב לרע, ואינו מערער את עצם קיומם של יסודות לאומיים. הוא רק מבליט את העובדה שישנה תשתית יסודית קודמת לכל אלה. לא זו בלבד, אלא שהיא נוגעת לכל בני האדם ביקום.
יש בזה מבט כואב ומבט אופטימי. צלם הא-לוהים שבאדם הוא בבחינת "צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם". הבחירה החופשית, שהיא מהותו של צלם א-לוהים, מאפשרת לבני האדם לבחור. חלק מבני האדם בחרו בעבר ובוחרים בהווה ברע – להשתמש בכלים המיוחדים שלהם לרצח, אונס, עוול, גזל ופגיעות מוסריות אחרות בעולם. זו התשובה העיקרית לקיומו של הרוע האנושי בעולם: בשעה שאנו שואלים כיצד זה ייתכן שבעולמו של הקב"ה ייעשו מעשי רשע איומים ונוראים אנו מזכירים לעצמנו כי זו משמעותה של בחירה חופשית, ויש אפשרות גם לבחור לעשות את המזעזעים שבמעשים. זה הצל.
אולם האור נמצא במבט האופטימי. מתוך ההטמעה שכל בני האדם הם בעלי צלם א-לוהים, אותו וירוס ביולוגי פוגע בהם ואותה תשתית נשמתית בסיסית ניתנה בכולנו, אנו למדים שיש אפשרות למבט אופטימי, בו יותר ויותר בני אדם יבחרו בטוב, יממשו את היכולת שלהם להביא אור לעולם, וינצלו את הכוח הזה שניתן להם, להיות רקמה אנושית מוסרית אחת.
לקריאה נוספת:
