כל אחד מאתנו הוא שופט. למעשה, אנו עוסקים בפעולות סמי-שיפוטיות כל הזמן. גם אלה שמתרחקים משיפוטיות – שופטים את עצמם במצב שבו שיפוטיות אינה מוצאת חן בעיניהם, והם מכריעים להתרחק ממנה. לא זו בלבד, אלא שאנו גם שופטים את עצמנו, את העמדות שאנו שומעים, את הרצונות שלנו, ואת ההזדהות שלנו עם תחומים אלה או אחרים. בשל כך, דברים שנאמרו כלפי שופטים רלוונטיים מאוד גם לחיים האישיים שלנו. את היסוד הזה אנו רואים היטב במסכת אבות: אמנם המסכת היא בסוף סדר נזיקין, וביסודה היא הדרכות לשופט, כבר מתחילתה, כגון "הוו מתונים בדין", ובמשניות רבות במסכת. אף על פי כן, היא הפכה להיות ספר האתיקה הכללי של עם ישראל, וההדרכות הנמצאות במסכת זו אינן מכוונות לשופטים בלבד, אלא גם לכל אחד מעם ישראל. למשל, "הווי דן את כל האדם לכף זכות" נאמר לשופטים, אך הפך להיות הדרכה כללית של התנהגות ראויה. באותה דרך, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" לא נותר כהנחיה לדיינים בלבד, אלא מהווה הדרכה לכל אחד מאתנו – שים עצמך בנעליו של השני כדי שתוכל להבין באמת את שעובר עליו, ולהתייחס בצורה ראויה למה שהוא עושה.
פסוקי פרשת השבוע – אף הם נאמרו במקורם לדיינים, אולם הם מהווים מצפן ראוי לכל אחד מאתנו. כיום, הם ראויים להיות גם מצפן מרכזי במסגרת הרשתות החברתיות, שבכל עת מתחולל בהן תהליך אכזרי של שיפוטיות, שבוודאי אינו מציית לכלל של "הוו מתונים בדין", ובשל כך טוב לשנן את היסודות הבסיסיים ביותר שכבר כתובים בפרשתנו: "שמוע בין אחיכם" מחייב קודם כל לשמוע את שני הצדדים ואת שתי הגרסאות. פעמים רבות מידי אנו שומעים צד אחד בלבד, ומגיבים מיד – בין בתמיכה ובין בביקורת, ואז מתגלה שמה ששמענו מציית לכלל של "הכל בעיני המתבונן", ואנו כותבים דברים לא ראויים, שאסור לכתוב. אל תגיבו על דבר כלשהו לפני שתשמעו את שני הצדדים.
"ושפטתם צדק" – מופנה אל עצמנו. להיות צודקים. לא מניפולטיביים. לא אלה שהופכים את עמדת הצד השני לקריקטורה ותוקפים אותה כדי לנצח, ולא כדי לחתור לצדק ולאמת. חובת השמיעה ומשפט הצדק מכוונת אל איש ואל אחיו ואל גרו. לא בגלל שהוא איש ימין כלבבך, או איש שמאל כלבבך, ולחילופין – יריבך. משפט הצדק צריך להיות נקי מכל שיקול זר, הנובע מהשאלה למי הוא מופנה. אל תכיר פנים במשפט.
ובעיקר – "לא תגורו מפני איש". לא מפני לחץ חברתי; לא מפני טוקבקיסטים אלימים; לא מפני אלה שסוברים שבידם לקבוע מי נאמן ומי בוגד; לא מפני שום שיקול זר שבעולם. לומר את האמת – ברכות, בזהירות ובענווה – אבל את האמת. לא את מה שמבקש למצוא חן. ולמעלה מכך – אם הדבר קשה מאתנו, מותר לנו לומר כי אין אנו מומחים בעניין, ולהפנות את הדברים למקום אחר. וכך אנו נוהגים כשופטים ראויים, גם במציאות הפשוטה של הקיום. הלוואי. ערב תשעה באב.
