מדינת ישראל איננה מוסמכת לקבוע דבר בענייני הלכה. ההלכה נקבעת רק על ידי פוסקי ההלכה. גם אם המדינה תחליט שמתגיירים על ידי הצדעה לדגל ושרות צבאי, שכשרות נקבעת לפי כללי הטבעונות, ונישואין נעשים על ידי החלפת טבעות – לא תהיה לכך שום משמעות הלכתית: האוכל לא ייעשה כשר, הנישואין לא יהיו תקפים, והמשרת בצבא לא יהפוך ליהודי, אף שהוא עושה דבר יקר מאוד. הלכה נפסקת על ידי מסורת הלכתית, ועל ידי מי שהתקבל להיות נושא דברה.
הנושא העומד לדיון בענייני "דת ומדינה" הוא אחר, ונוגע לדמותה של מדינת ישראל: איזו זהות יהודית תאמץ המדינה מתוך תרי"ג המצוות הקיימות, ובאלו תחומים מחליט הציבור בישראל כי המדינה תבטא את זהותה היהודית.
יש הרבה נושאים שהמדינה לא מאמצת: מותר לייבא בגדי שעטנז (שילוב של צמר ופשתן האסור על פי חוקי התורה), אין איסור חוקי לבשל בשר וחלב, המדינה לא כופה ללבוש ציצית, שמיטת כספים איננה נוהגת בה ועוד כגון אלה. אין אפילו מי שמנסה להכניס אותם אלו לחוקי הכנסת, גם כשמדובר בעמדות הדתיות הקיצוניות ביותר. כולם מסכימים שבמציאות הנתונה, ואולי אף בכל מציאות אחרת, אין זהות בין המדינה ובין הדת.
במשך השנים, התקבל העיקרון כי המדינה תאמץ יסודות מהותיים של ההלכה בנושאים הנוגעים לזהותה, כגון: הלוח העברי, גיור, נישואין, כשרות, שבת ונושאים ממסדיים שעליהם מתקיים ויכוח מתמיד, וטוב שכך. דיונים בשאלות הזהות חשובים פי-כמה מנושאים שוליים הזוכים לתשומת לב ציבורית. בכך מתייחדת מדינת ישראל מכל מדינות העולם, ומבטאת את הזהות המיוחדת של קיומה.
בנושאים אלה, אפשר ללכת בדרך של כיפופי ידיים ותוצאות לפי הכוח הפוליטי ומבנה הקואליציה. זו הדרך שמתרחשת בעת הזו, והיא לא מכבדת – לא את המדינה ולא את האמונה הדתית. תוצאותיה ההכרחיות הן קרע, קיטוב ואנטיגוניזם לכל מה שמריח דת ויהדות. קשה למדוד כמה מאזרחי מדינת ישראל התרחקו מרצונם מהזהות היהודית של המדינה, בשל צורת ההתנהלות והמחלוקת.
מאידך גיסא, אפשר לחתור להסכמות אופטימליות, שבהן יבחן כל צד כמה רחוק הוא יכול ללכת לכיוון השני – בלי לעקור מן השורש את תפיסות היסוד שלו. גם כאן מדובר בסופו של דבר בהכרעה פוליטית, אולם הדרך משפיעה הרבה יותר מאשר תכניה.
אם הדיון היה מתנהל כך, מתוך הבנה שלא ההלכה עומדת לדיון, והיא עצמה לא נתונה כלל לפשרות והסכמים, אלא חוקיה של מדינת ישראל – אפשר להגיע לחוקים טובים בתחומי הכשרות, הגיור, השבת והנישואין, בהסכמה רחבה מאוד (גם אם לא של כולם), ובפינוי הדרך לעסוק בשאלות היהדות. לא דרך המדינה, אלא דרך המגע בין אדם לאדם, בדרכי התקרבות ושיתוף, בבחירתם החופשית של בני האדם ובהעצמת הזהות האישית והקהילתית.
לקריאה נוספת:
