מעל מציאות חיינו במדינת ישראל של היום, מרחפת באופן מתמיד התודעה ההיסטורית: זו לא הפעם הראשונה שבארץ ישראל מיוסדת מדינת לאום של העם היהודי. בהיסטוריה שלנו זה אירע לפחות פעמיים: הראשונה בימי התנ"ך, והשנייה בימי האימפריה הפרסית.
שתי הישויות האלו החזיקו מעמד מאות בשנים, כשבחלק משנים אלו הגיעו להישגים אזוריים מופלאים. שתיהן, בסופו של דבר, חרבו בשל הסיבה העיקרית שבגללה מתחוללים מאורעות מעין אלה: ריקבון פנימי וניהול מדיניות מוטעית, הפותח למעשה את השער לאימפריות זרות להשתלט, להרוס ולרסק את רקמת החיים שנוצרה כאן.
אף ששורשים היסטוריים אינם ממוקדים ביום אחד או באירוע אחד – דרכו של עולם היא להציף אותם בנקודת זמן מסוימת. כך אנחנו נוהגים, לדוגמה, בפסח, כאשר יציאת מצרים מובלטת מחדש והופכת לליל הסדר, שבו אנו נפגשים מחדש עם שורשי הזיכרון. כך אנו נוהגים, לדוגמה, ביום העצמאות, כאשר אנחנו מתפנים מסדר היום האינטנסיבי, שרובו מלא עימותים ומאבקים, ומתבוננים במבט רחב ואוהב על המדינה.
הדבר נכון גם ביחס לתשעה באב: זהו היום שבו אנחנו מתפנים משגרת היום הרגילה, ומנכיחים את החורבן ואת התודעה העולה ממנו.
חברה קורסת מבפנים
אנו זקוקים מאוד לתזכורת הזו, ולמבט מקיף על מה שהביא, בסופו של דבר, לשינוי בהיסטוריה היהודית, לאובדן המקדש והממלכה ולגלות ארוכה. אנחנו חייבים להדהד את הדברים במדינת ישראל של היום. מתוך מודעות עמוקה שחלק בלתי נפרד ממבט היסטורי הוא יצירת הנרטיב – מרתק לראות את מה שנוצר במשנת חכמינו ביחס לחורבן, ואת מה שהם ביקשו להנחיל לנו לדורות.
הטענה העיקרית שבפיהם היא שחברה קורסת מבפנים – בין אם מדובר ביחסים שבין הקבוצות השונות, ובנכונות להרוס את הבית כולו על יושביו, בניסיון לכפות על החברה את עמדתם; בין אם מדובר בהתרכזות במאבקים פנימיים, ואי-הבטה על תהליכים בינלאומיים האורבים והמבקשים להשתלט על צומת היבשות שארץ ישראל מצויה בו; ובין אם מדובר באיבוד החזון והסיבה לקיום המשותף.
כמה שאנחנו זקוקים לתזכורת זו בימינו. בד בבד עם רקמת החיים המופלאה הצומחת בארץ הזו, ועם אין-ספור תופעות אנושיות מדהימות של חסד וצדק וסולידריות – טוב לנו כי באופן מתמיד נהיה מודעים לאפשרויות האחרות.
תופעות שסודקות את עצם הקיום
הדימוי המתאים ביותר ליום הצום הוא של אדם שהבריא ממחלתו הקשה והאנושה, והוא חוגג את החיים מחדש, אך מודע לכך שיכול חס ושלום להיות גם אחרת, ורואה חובה לעצמו להימנע ממה שחולל את מחלתו המקורית. צום תשעה באב הוא אפוא גם קריאת התעוררות: שימו לבבכם לתופעות שסודקות את עצם הקיום.
תרבות המחלוקת שלנו היא חלק בלתי נפרד מהתופעות המאפיינות את המסורת המתמדת שלנו. יש בה ברכה עצומה, שכן היא מאתגרת כל פעם מחדש, מחייבת לבחון אפשרויות אחרות, ומונעת כניסה לבועה של שביעות רצון עצמית. אולם היא גם מסוכנת מאוד, שכן היא עלולה להוביל לפילוג, לקרע, לשנאה ולמאבקים בלתי מתפשרים.
אנחנו זקוקים ליום זיכרון של החורבן להזכיר לנו כי גם כשאנו נאבקים על דבר מה הצודק בעינינו – ישנן דרכים ראויות לניהול מחלוקת, שאם לא כן, אנו מפילים את הבניין על יושביו. יום צום זה הוא קריאה גדולה להתבונן על טיב השיח, על סכנת התמוטטות האמון ההדדי בשאיפה לטוב, על שפה מפלגת וקורעת, ולנסות לתקן את כל אלה כחלק ממימוש תודעת החורבן המרחפת מעל ההיסטוריה היהודית באופן מתמיד.
אולי יעניין אותך גם:
- אלפיים שנות אבל: אתם יודעים על מה אתם בוכים?
- ט’ באב הוא היום שנמצא בקוטב השני של יום העצמאות – ראיון לתשעה באב
- רגע לפני מלחמת אחים: צריך להשיב את האמון
