מה מופיע בעשרת הדיברות ומה לא מופיע – לשאלה זו שתי פנים משמעותיות ביותר. ראשונה בהן היא שאלה פרשנית, העוסקת בעיקר בדיברות עצמן, בניסיון להבינן, לברר מה טיבו של איסור "לא תגנוב", וכיצד נושאים את שם ה' לא לשווא, ולא פחות מכך – כיצד ניתן לצוות על הלב "לא תחמוד", שהלוא לכאורה מדובר בחלק מאתנו שלא נענה לציוויים. אולם הפן המשמעותי יותר הוא הניסיון לענות על השאלה מה למעשה מבוטא דווקא ברשימה הזו של המצוות, המופיעה בברית שלנו עם ריבונו של עולם. דרך התשובה לשאלה מה לא מופיע – ניתן לדון בשאלה מהו למעשה אופיין של המצוות האלה דווקא.
העמדה הידועה ביותר – עשרת הדיברות הן "אבות" לכל התורה כולה היא אכן ההגיונית ביותר. ההנחה כי כאשר ריבונו של עולם כורת עמנו ברית – אף הוא נוהג ביסוד קמעא קמעא", ואין הוא בא עם החבילה כולה לבני אדם שאך זה יצא ממצרים. תחת זאת הוא מסמן לנו את הכיוון – מעין דוגמיות – ומכאן והלאה "אידך זיל גמור". גם הפיוט נאמר על ידי עדות רבות בחג השבועות – "אזהרות" – מבטא את הרעיון שכל המצוות כולן הן תולדה על עשרת הדיברות. ברם, כאשר אנו בוחנים את הדברים בפועל בקריאה ראשונית ופשוטה ללא פלפול דרשני – קשה לקבל את ההסבר הזה, או לפחות יש לצרף לו בחינה נוספת. שכן, חלקים רבים רבים בתורה אינם נמצאים כלל בעשרת הדיברות. אם נשווה זאת לנושאים בהם עוסקת המשנה – אין אנו מוצאים ולו מצווה אחת התלויה בארץ, אין אנו מוצאים ולו מצוה אחת העוסקת בקורבנות, ואין אנו מוצאים ולו מצווה אחרת המצויה בסדר טהרות. על כן, יש לתור אחרי בחינה אחרת של הדברים.
מדברי הנביאים, ובעיקר מהיסוד הגדול שאמר ירמיהו בנבואתו בפרק ז (הפטרת פרשת צו), אנו למדים כי ביום הוציאנו מארץ מצרים ציווה אותנו הקב"ה בעשרת הדיברות על סדר התורה, ועל החובה להתחיל לבנות את היסודות האלה, קודם שנקבל על עצמנו את הזכות לבנות משכן ולהקריב קורבנות, לחיות חיי קדושה וטהרה, ולהיכנס לארץ ולקיים בה את המצוות המיוחדות לה. יש סדר תורה. התורה מחייבת בראש ובראשונה את קבלת הקב"ה כמקור הסמכות של הטוב והרע, המותר והאסור, מכוח היותו א-לוהינו המוציא אותנו ממצרים, ואוסרת עלינו לעבוד עבודה זרה, ולהמירו חס ושלום בכל מקור סמכות אחר. היא מצווה אותנו לא להישבע בשמו לשווא, ולהביא לידי ביטוי את אמונתו בקב"ה גם כבורא עולם – במצוות השבת. ההעברה של היסודות האלה נעשית על ידי סמכות הדור הקודם – ההורים, ומה שמבוטא בכך.
ובחלק השני של עשרת הדיברות מקבעת התורה את המקום העליון והמקודש של המצוות שבין אדם לחברו, ושל דמותו המוסרית והאתית של האדם: האיסור לרצוח ולגנוב נפשות האיסור לנאוף ולפגוע פגיעה גם בקדושה וגם בנאמנות ובברית שבין איש ואשתו, האיסור להרוג גם ב'גרמא' על ידי עדות שקר, ודמות האדם הלא חומדת. בכך מלמדת אותנו התורה את המקום העילאי של קדושת המוסר וההתנהגות הראויה, שרק מתוכה אנו זוכים להמשך: ועשו לי מקדש, ולכניסה לארץ. זו גם הוראה לדורות, והחובה שלנו לנהוג בדרך זו גם כיום.
לקריאה נוספת:
