התפרסם לראשונה בעלון "שבתון", י"ד אב תשע"ח, 25.8.18, לפרשת "כי תצא"
האם יש דברים שאסור לעשות גם במלחמה מוצדקת ? האם יסודות "מוסר המלחמה" כתובים כבר בתורה ? על פי הרמב"ן, ציווי התורה "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" כולל בתוכו גם אזהרה כללית ביחס לדרך בה עם ישראל מצווה על ידי הקב"ה לנהוג בשעת מלחמה ממשית: "והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע…".
לאמור: מלחמה היא התרחשות סוערת, שיש בה הרבה פנים. בראש ובראש נצטווינו בפרשיות הקודמות שלא לפחד בעת מלחמה – "לא תירא מהם", ולהילחם באומץ ובאמונה עמוקה כי הקב"ה משגיח מהשמיים על המלחמה ומסייע לנו לנצח בה. בד בד, לדעת הרמב"ן בדברים אלה, התורה ערה לכך שמלחמה גם עלולה לטפח באדם את הצדדים השליליים הנוראיים, הידועים ב"מנהגי המחנות היוצאות למלחמה", ולטפל את הסרת כל העולמות הרוחניים של הלוחם, למן עבירות 'דתיות' של אכילת תועבה וניאוף, ועד לעבירות מוסריות של גזל, חמס, אכזריות וחמה. על כן מצווה התורה ציווי כללי של "ונשמרת מכל דבר רע". דווקא אמונתנו העמוקה כי הקב"ה משרה את שכינתו במחנה המלחמה ומתהלך בקרב המחנה להצילנו ולתת את אויבינו לפנינו – מחייבת אותנו לנהוג במלחמה בצורה ייחודית, להישמר מן הרע, ולכוון את עצמנו למעשים הראויים.
קשה מאוד להגדיר מה בדיוק מותר לעשות ומה אסור, ומתיחת קו הגבול אינה פשוטה כלל ועיקר. מאמרו הייחודי והמכונן של הרב ישראלי זצ"ל – "פעולת קיביה לאור ההלכה" – כונן את העקרונות היסודיים ביותר, וכדרכו של שיח הלכתי נבנו תפישות מגוונות ועולמות הלכה מלאים, אולם עצם העובדה שמוטלת עלינו חובה להתמודד עם צדדיה השליליים של המלחמה אינה מוטלת בספק, ודווקא ההולכים בדרכה של תורה מצווים בכך.
בימינו, נוספו לשאלות אלו גם היבטים רחבים גדולים יותר של מוסר המלחמה, שאף הם מופיעים בסוגיות הלכתיות – מוסר מדיניות ייצוא הנשק של ישראל. "ונשמרת מכל דבר רע" – מדינת ישראל מחויבת להכריע הכרעה חד משמעית ובלתי מתפשרת כי אין היא מוכרת נשק, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, למדינות בהן מתרחש רצח עם ומופרות ברגל אכזרית זכויות אדם; מדינת ישראל מחויבת להכריע כי קציני מילואים אשר מכשירים כוחות רשע דרך השוק הפרטי – לא יזכו להיות חלק משרות המילואים בצבא ישראל; מדינת ישראל מחויבת להקמת מנגנוניים פנימיים אשר לא יאפשרו לברוני סוחרי הנשק לייצא מוות והרס לעולם, כאשר הם טובלים במדמנה של כספים טמאים ומעשי שוחד אין-סופיים; מדינת ישראל חייבת למתוח את הקו בין ייצוא הנשק החיוני שלה, לצורך קיומה הממשי וקיום התעשיות הביטחוניות, ובין חציית גבול האינטרסים האסורים והבזויים, ולהקפיד לפעול לאור הקו המהותי הזה. זהו חלק בלתי נפרד מקדושת המחנה שאנו מצווים עליו, ובכך אנו הולכים בדרכו של הקב"ה ובדרכה של תורה, ומקיימים מדיניות מוסרית גם בגו'נגל בו אנו חיים.
תגובה למאמר: "בלי בג"צ ובלי בצלם" – תגובה של יאיר ליברמן
אין אף אדם מקרב הקוראים של העיתון היקר הזה שלא מכיר בעל פה את המשפט ההיסטורי בכותרת שנאמר ע"י יצחק רבין כשהסביר כיצד הרוצח ערפאת ואש"ף יטפלו ברוצחים של חמאס בעזרת רובים שהוא מסר להם. השמאל עודנו תומך במהלך הזה עד היום לא משנה כמה רצחנית ומפרת זכויות אדם הרש"פ תהיה (לאחרונה נפסק בבית המשפט פיצויי עתק לעשרות אנשים שנעצרו ללא משפט ועונו באשמת סיוע לישראל). זאת הנקודה שפקחה את עיני הציבור שלנו לאבדן הדרך שפשה גם בשמאל הישראלי וגם בשמאל העולמי, "הנאור", בדבר החשוב ביותר שעומד בבסיס הוויכוח בנושא הטעון הזה.
ומהו הדבר החשוב ביותר? ההבחנה בין טוב לרע. על מנת לטעון שסיוע לצד אחד (או אפילו לשני הצדדים) בנשק ישראלי הוא מעשה לא מוסרי ולא יהודי ולא עוד כמה דברים, צריך לדעת להבחין בין הצד הטוב לצד הרע. הנפשות הפועלות בכתבה באמת מונעים מכוונות טובות אבל לא ברור לי כיצד הם קבעו בכזאת וודאות מי הצד הרע, המפר זכויות אדם, המבצע רצח עם, ומי הצד הקרבן. ברשימה שלהם מופיעות מדינות כמו דרום סודן, מיאנמר, קמרון ועוד. את מדינות אירופה ואת הודו הם מזכירים בתור מדינות טובות שגם טוב שרוב הסחר הישראלי מנוהל עמן. ואני שואל – מי קבע?!
רוב המדינות ה-'רעות' מתמודדות עם טרור כמונו ועם ביקורות בינ"ל כמונו אז כן, יש מעט אחווה. בהחלט לא אידאלית אך בהחלט ראליסטית לאור צביעות העולם ובעיקר אירופה. אירופה שנחשבת כמופת לזכויות אדם אבל יודעת לשלם לטורקים ולמרוקאים (ובעבר גם ללוב) על מנת שיעצרו את המהגרים בדרכם ההומניות, ושגם נוקטות בדרכים שצריך לנקוט על מנת להילחם בטרור (צרפת במאלי למשל). גם הודו נלחמת בטרור הפקיסטני באמצעים שעל אחוז מהם ספגנו גינויים באו"ם. זה לא מפריע להן להטיף לנו בכל במה, ואף להטיל עלינו אמברגו (בצוק איתן בריטניה סירבה לספק לנו חלפים לטילים שכבר שילמנו עליהם).
מן הצד השני, המדינות ב-"רשימה השחורה" אלה ידידות של ישראל שאולי לא מופת לזכויות אדם אבל בהחלט מופת של רע במיעוטו. הדיקטטור של מיאנמר למשל היה המנהיג הראשון שביקר בישראל אחרי עצמאותה. חשוב לציין שמאבקה הנוכחי המדמם מול המיעוט המוסלמי איננו רצח-עם אלא מלחמה טוטלית שבה שני הצדדים לא מפגינים רחמים. רואנדה, כן אותה רואנדה מרצח העם שהעולם שתק בתחילתו בעיקר בגלל שהוא סיווג את האירועים כ-"מלחמת אזרחים". היום היא נשלטת ע"י השבט שנרצח ברצח העם, הטוטסי, ומקיימת דמוקרטיה שבה פול קגאמה, האיש ששם סוף לרצח העם, הוא הנשיא מאז שנת 2000 בבחירות דמוקרטיות. כל המערב מגנה את שלטונו וטוען שזאת לא באמת דמוקרטיה, אבל אני כבר יודע שבמקום שבו יש גינוי מערבי מקיר לקיר – יש מקרה תאום של ישראל, וזאת בדיוק רואנדה.
מקרה אחרון לדוגמה הוא ביאפרה, מחוז שמרד בניגריה בשנים 1967-1970 וקיבל סיוע ונשק ישראלי עד שלבסוף הוכרע ע"י צבא ניגריה אחרי מצור קטלני שגרר מיליון הרוגים ברעב! ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, וגם רוב העולם העדיף את הצד הניגרי – וכך האירוע מסווג כמרד שדוכא ולא כרצח עם. אז מי הצד הרע כאן?
ואם נחליט שלא להחליט. אין צד טוב וצד רע אלא כולם רעים או טובים – ולכן לא נספק נשק לשני הצדדים וכך נקרב את סיום המלחמה ונגיע ליעד של דיפלומטיה. גם זה איננו פתרון! גם כאן מדובר לעתים קרובות באינטרסים יותר מאשר דאגה לזכויות אדם. אי-סיפוק נשק לשני הצדדים פוגע רק בצד החלש יותר ואין שום ארובה לכך שזה יפסיק את המלחמה. המקרה הכי ידוע מההיסטוריה שלנו הוא מלחמת השחרור. כל המערב הכריז אמברגו על שני הצדדים אבל למעשה זה היה אמברגו רק על הצד היהודי, החלש והבקושי מחומש.
המסקנה שלי אולי תישמע צינית אבל היא ראליסטית – אין לנו (המדינה, היהודים וגם הציונות הדתית) אמון בהבחנה העולמית בין טוב לרע היום. הכל נובע מאינטרסים, ורוב האינטרסים מכוונים נגדנו, ולכן אנו מגיבים בצורה ראליסטית. זה אומר שאין לנו עקבות מוסריות למכור את תוצרינו מכיוון שאנו לא מתיימרים לפסוק מי טוב ומי רע וכמובן שאין לנו אמון בפסיקה העולמית. זה לא אידאלי, ואנו מייחלים לשלום, אבל אנחנו ראליסטים ויודעים ש-"יצר לב האדם רע מנעוריו" ועוד יהיו הרבה מלחמות. ובקיצור – להגיד שישראל עושה רווח ממלחמות זה כמו להגיד שז'טבע' עושה רווח ממגיפות, ותעשיית הלוחות הסולריים עושה רווח מההתחממות הגלובלית.
תגובת הרב יובל שרלו ליאיר ליברמן:
שלום יאיר,
תודה רבה על מכתבך, ויישר כוח על העיסוק בנושא. מובן שאין לי כל קשר לשיקולי העריכה של מקור ראשון, ואני חושב שמכתבך ראוי לפרסום ברמה העקרונית, ללא קשר לעובדה שאני חולק על העולם הרוחני המיוצג בו.
העיסוק שלי בנושא אינו נובע מהחלטות האו"ם, או מאומות העולם בכללן. את אמות המידה המוסריות שלי אני לא לומד מהעולם, וממילא העובדה שהעולם פועל בצורה מעוותת אינה מעניינת אותי. נקודת המוצא שלי היא מצוות התורה, והחובה המוטלת עלינו מכוחה. על כן, הטיעונים ביחס לרבין, לעולם הנאור, לצביעות אומות העולם וכדו' – אינם רלוונטיים לגבי. מעבר לכך, אני לא אוהב בכלל את השיח הזה, שמשתלט עלינו – הם לא בסדר, אז גם אנחנו, ושלא יטיפו לנו מוסר וכדו'. השיח צריך להיות מה נכון ומה לא נכון, ולא עד כמה הצדדים האחרים הם רעים ולפיכך לנו מותר להיות רעים.
אני גם לא יודע מי הטובים ומי הרעים. על כן, בוודאי שמת לב שלא כתבתי מילה אחת על השאלה מי הטובים ומי הרעים. מה שאני טוען הוא שהעובדה שאין אצלנו דיון בשאלה זו, אין וועדת הלסינקי ליצוא נשק, אין חוק האוסר יצוא נשק למדינות מפרות זכויות אדם, ושאין מנגנון שמוטל עליו לקבוע מי הטובים ומי הרעים – היא הבעיה הקשה, והיא זו שצריכה לעניין אותנו. העובדה שבשל הקושי להבחין בין טובים לרעים נגדיר את כולם טובים או את כולם רעים – נראית בעיני כעיוות מוסרי. צריך לעשות את מה שאפשר, ויש הבדל בין רוצח לנרצח, ובין שלטון מפר זכויות אדם לבין מי שרודפים אותו.
מה שאתה כותב בפיסקת הסיום הוא בעיני אפוא חלק מהבעיה. לא מהפיתרון.
כל טוב
לקריאה נוספת:
- מהו מוסר מלחמה? מבט אתי לפרשת "כי תצא"
- שאלות על מוסר המלחמה
- נייר עמדה: הגבלת ייצוא נשק למדינות וגופים שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם
